בדרך כלל זה הוא. לפחות בסיפורים שאני מכירה. בדרך כלל זה הגבר שלא מסוגל להתייצב לצד אשתו, כשזה מגיע למשפחה שלו. שנים אני מנסה להסביר את זה לעוד חברה ולעוד אחת, איך זה יכול להיות ומה בדיוק עובר לו בראש.
יש אחת ששנים החם שלה מעיר לה. הערות פוגעות כל כך, וכולם משתתקים כשהוא מעיר לה, כי זה באמת לא לעניין. ומילא ביקורת על ענייני הקריירה שלה, גם זה לא ממש נושא השיחה המועדף עליה בארוחה משפחתית; ומילא איך שהוא זורק מילה על החינוך של הילדים, זה גם איכשהו יכול לרדת בגרון. אבל מה עם הפעם ההיא שהוא העיר לה על כמה שעלתה במשקל, על תחילת ההיריון. כולם קפאו, ובעלה, האיש שלה, הבן שלו, תקוע עם הראש בצלחת. כאילו לא ברור אפילו אם הוא שמע את מה שקרה שם או לא. ומילא שזה היה פעם, כשהיא הייתה כלה צעירה. אבל עכשיו? כשהיא בלבוסטע בפני עצמה, אישה מכובדת? מי ידבר אליה ככה. כשגם הילדים שלה מסביב, מאזינים לכול כמו נבחרת 8200 פרטית בבית. עכשיו?
והוא לא אומר כלום.
ישנה ההיא עם האחים של בעלה. תמיד יש איתם עניינים. הערות, ביקורת, משפטים לא במקום. כשהם יורדים על בעלה היא אומרת, מילא. אחים, ילדים שלא התבגרו. עדיין מתייחסים אליו כמו במקום הרגיל שלו במשפחה. אבל אליה? למה שמישהו ידבר אליה ככה. יערער אותה. יבקר את הזוגיות שלהם, את היחס שלה אליו, את הכבוד שלה אליו.
ואיך שהן בוכות. אחרי הארוחות האלה, אחרי המפגשים המשפחתיים. חוזרות הביתה, מחבקות חזק תינוק, בוכות בהנקה עד שהן רואות טיפות על הילד. ואם הילדים כבר גדלו, היא צריכה להתאפק כל הדרך. אבל היא לא מוציאה מילה מהפה, כי אז הכול יתפרץ לה. אז היא מגיעה הביתה ומתנצלת על מיגרנה מומצאת, מוצאת את עצמה הולכת לישון, ממרום גילה, כשהיא בוכה אל כרית, בוערת מכעס ומבושה.
והיא לא מבינה, איך הוא לא אומר כלום. הרי זה הריב הכי ישן ביניהם. על הכול הם כבר התגברו. על האיחורים שלו והקטעים שלו והקצב שלו. על השעות הארוכות שהוא לא זמין לה. הזוגיות הזו התבגרה, התבשלה והתחזקה. רק זו נקודת התורפה שממוטטת אותם. מחרבת אותם. היא עומדת מולו, רושפת וקוצפת. איך אתה לא קם להגן עליי, איך אתה לא הופך את השולחן. איך אתה נותן שידברו ככה, ועוד מול הילדים. והוא שותק, אפשר להתפוצץ איך הוא שותק. מה אתה חושב, שהשתיקה הזו מפשרת? עוזרת? מה, אתה לא מבין שהעמידה שלך מנגד היא כן אמירה? היא אומרת בלי קול: את לבד שם. ולכן, אל תתפלא אם לאט־לאט נתרחק. פחות ופחות אירועים משפחתיים, פחות ופחות שבתות משותפות.
היא לא יכולה לפתוח את זה. לא. זה מעבר ליכולותיה. היא לביאה ונמרה ואלופה. אבל רק המחשבה על שיחה רצינית עם ההורים שלך או מול האחים והאחיות שלך, רק המחשבה כבר מעלפת אותה. לא. אם אתה, האיש שלה, לא תעמוד לצידה – תבין שהצד שלך יפסיד. קודם כול אותה, ואחר כך קצת את הילדים. כי בדרך כלל היוזמת זו היא, ובלי שתשים לב, עברה חצי שנה ולא נסעת לשם לשבת. עברה תקופה ולא נפגשתם, אתה וההורים שלך. הם לא הוזמנו למסיבת הסידור, כי אתה מעולם לא חשבת על זה, והיא פתאום שמחה שאפילו לא הצעת.
אני לא מטפלת זוגית גדולה, ממש לא. ואני כן מאמינה שיש לכבד את שני הצדדים. ואני עוד יותר מאמינה, בלב שלם ובכל נימי גופי, שבחיים הקצרים והחשובים שהקציבו לנו, אל לנו לחשוב שנצליח לשנות את האחר. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לעבוד על עצמנו. אותם לא נשנה, נוכל לשנות רק עד כמה זה משפיע עלינו, לבדוק שוב ושוב למה זה מערער אותנו כל כך, ועל זה להשקיע את המאמץ.
אני לא באה להגיד שאתה צריך לבחור צד (אבל על הפסוק שכל כך מתבקש פה וכמעט הפך לקלישאה – "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" – שמעת?). לא, אני מדברת על היכולת לשים גבול. לומר: המשפט האחרון לא היה במקום. לא להפוך שולחן, לא לגרש את כל המשפחה.
אתה לא מבין, זה אפילו לא צריך להיות בקול ממש רם. רק שני אנשים צריכים לשמוע את זה: אתה והיא. מעולם לא סיפרת לה, אז היא לא יודעת שגם לך זה יעלה בבריאות, וגם אתה רק מהמחשבה על זה לא מסוגל לנשום. וגם לך אולי קצת הוקל שיש יותר רווחים בין האירועים המשפחתיים. אין סיכוי ממש לגרום לך לבחור בין האנשים שאתה כל כך אוהב, וזו לא המטרה. לפעמים רק צריך פשוט להגיד: עד כאן.
revitalv@makorrishon.co.il
