את השבת שעברה ביליתי בבית החם של אמא שלי, בירושלים הקפואה והיפהפייה. באחת הארוחות, בזמן שאכלנו מרק גריסים מופלא, אמא שלי אמרה לי, יאיר, נמאס לי שאתה כותב עליי בעיתון, כל הזמן אתה כותב עליי דברים רעים. למה אתה לא כותב שהייתי עובדת סוציאלית בכירה, למה אתה לא כותב שגידלתי אותך לתפארת, שהבית שלנו היה מתנ"ס לכל החברים שלך, שאף פעם לא היה חסר לך כלום. למה אתה לא כותב על כל הטיולים שעשינו, על כל החברים שפגשנו. למה אתה לא כותב דברים טובים. אני מבקשת שתפסיק לכתוב עליי! ככה היא אמרה, ואני חייכתי לעצמי בשקט, כי ידעתי שבעוד שבוע יש לה יום הולדת, ושאת הטור הבא שלי אני מתכוון להקדיש לה, לאמא האהובה שלי, רחל אגמון, שאת הודה ואת תפארתה לעולם לא אצליח לבטא במילים.
* * *
כשהייתי בכיתה י"א, אוּרי, חבר שלי מבני עקיבא, הזמין אותי ואת אמא שלי לארוחת שבת. אמא הפצירה בי להתקשר לאורי לפני כניסת השבת, כדי לשאול אותו מה כדאי שנביא לארוחה ומתי בדיוק להגיע, אבל הטלפון של אורי היה סגור. אז החלטנו להגיע שעה אחרי כניסת השבת. זה נשמע לנו סביר.
כשהגענו לבית של אורי, שמענו מעבר לדלת רעש והמולה. דפקנו כמה פעמים, כדי להתגבר על הבלגן, ובאמת, אחרי כמה דקות אורי פתח לנו את הדלת, והביט בנו בתדהמה. אני כל כך מצטער, הוא אמר. אני כל כך מצטער, יאיר, הכנסנו שבת מוקדם וכבר סיימנו את הארוחה, אני כל כך מצטער, אני כל כך כל כך מצטער.
שתקנו. גם אני וגם אמא שלי. ההורים של אורי הגיעו גם הם לדלת. הם גמגמו מבוכה. זה היה רגע כל כך משפיל, אני לא אשכח את זה בחיים. אני זוכר איך החזקתי ביד את בקבוק היין שהבאנו להם, ואיך התחלתי להזיע בטירוף. אמא של אורי שאלה אותנו אם אנחנו רוצים לקחת קצת אוכל, שיהיה לנו, אבל אמא שלי אמרה שלא, שזה בסדר, הכול בסדר. בתוך כמה שניות נמלטנו משם, עם הנפש מכווצת בין הרגליים.
כשיצאנו לרחוב התחלתי לבכות. אני לא חושב שהיה לי רגע משפיל יותר בחיים האלה. קשה לי להסביר כמה משפיל זה היה. הרחוב היה חשוך, כל האנשים כבר אכלו בבתים. ואני ואמא שלי עמדנו על הכביש, כמו שני הומלסים. לא היה לנו מה לאכול, ולא היה לנו לאן ללכת. היינו עלובים ובודדים. אמא שלי לא התרגשה. די, יאירצ'יק, היא אמרה. בוא נלך הביתה. נפתח קצת קופסאות שימורים. נחתוך סלט, נאכל יחד. הכול יהיה בסדר. היא התחילה ללכת, בצעדים כבדים, לכיוון הבית. הלכתי אחריה, עם דמעות של זעם בעיניים.
לא עברו שלוש שניות, ופתאום מישהי מאחור זיהתה אותנו וקראה בשמנו. יאיר, רחל, שבת שלום! הסתכלנו אחורה, וזאת הייתה נעמי לוסון. אמא של חברי הטוב, גלעד. היא ניגשה אלינו ושאלה אותנו למה אנחנו כל כך עצובים וחבוטים. אמא שלי סיפרה לה את הסיפור, ובתוך שתי שניות נעמי כבר הזמינה אותנו לארוחת שבת בביתה. אני לא יכולתי לשאת את המחשבה הזו, שיאספו אותנו ככה מהרחוב. הודעתי לאמא שלי שאני לא מוכן. שאני הולך הביתה להתאבל. וזה באמת מה שעשיתי. התחלתי לרוץ הביתה כמו מטורף. נכנסתי פנימה, סגרתי את הדלת, והתייפחתי במיטה.
אמא שלי, לעומת זאת, הלכה לבית של נעמי לוסון. בלי להתרגש יותר מדי. היא אכלה אוכל מופלא וסיפרה לכולם מלא סיפורים חופרים. לא היה לה זמן להתמרמר. אחרי כמה דקות היא שלחה את גלעד לחלץ אותי מהדיכאון שלי. גלעד בא אליי, דפק על הדלת, קרא בשמי במשך דקות ארוכות, ובסוף התייאש.
בלילה, מאוחר, כשהארוחה אצל משפחת לוסון נגמרה, אמא שלי חזרה הביתה. התיישבה לידי על המיטה וליטפה אותי. חבל שלא באת, היא אמרה לי. הייתה ארוחה כל כך נחמדה אצל הלוסונים. היו שם אורחים כל כך נחמדים, עם סיפורים כל כך מעניינים, והיה אוכל טעים כל כך, נעמי הכינה אספרגוס! אתה יודע כמה זמן לא אכלתי אספרגוס. באמת חבל שלא באת.
* * *
זהו, ככה הסיפור הזה נגמר. אני מספר לכם אותו כי אני חושב שהוא מייצג את אמא שלי באופן מושלם. אני מספר אותו כדי לתאר לכם את הפשטות והטבעיות שבה אמא שלי שרדה את החיים האלה, את הביזיונות והייסורים שבהם. אני מספר אותו כי אני חושב שהנס שקרה לאמא שלי בסיפור הזה, כשנעמי לוסון פתאום קראה לה ברחוב, הוא לא באמת נס. אלה הניסים הקטנים שקורים לאנשים שלא נשברים. אלה הניסים שקורים למי שמתעקש לקום על הרגליים אחרי כל סטירה. אלה הניסים הקטנים שהחיים מזמנים למי שפתוח לקבל אותם, כמות שהם. אלה הניסים הקטנים שקורים למי שהשמחה בוערת לו בלב.
אני יודע שזה רק סיפור אחד, קטן, שולי, מכיתה י"א, ובכל זאת, הוא מספיק לי כדי להסביר לכם כמה אני אוהב את אמא שלי, ולמה אני אוהב את אמא שלי. החיים היו כל כך קשוחים אליה, ובכל זאת, היא מנשנשת אותם, היא שמחה בהם, היא חוגגת אותם, לא נותנת לסחי השחור לחנוק אותה. היא רוקדת את הטנגו של החיים האלה, עם זיק מופלא וילדותי בעיניים, וכשהיא נופלת, היא קמה, ומנצחת. כי יש בה אהבה. וחוץ מזה היא גם הייתה עובדת סוציאלית בכירה, מפקחת ארצית. שתדעו.
יום הולדת שמח, אמא. אני אוהב אותך מאוד.
