מי שגיגל השבוע את צמד המילים "ישראל ביתנו", קיבל כאופציית השלמה ראשונה את המילה "נידה". "רוצים לדעת מה הקשר בין נידה, טהרה, רבנים וקופות חולים? תראו את הסרטון", צייץ בטוויטר ח"כ אלכס קושניר ממפלגת ישראל ביתנו, והפנה לסרטון שבו הוא קובל על האפשרות של רבנים בישראל להפנות נשים עם שאלות טהרה לקופות החולים. "זה קורה על חשבון תקציבי הבריאות", הזדעק קושניר. "זה קורה על חשבון אנשים ששוכבים במסדרון בבתי החולים. על חשבון מי שמחכים לבדיקות רפואיות – חודשים! זה קורה על חשבון מי שמחכים לחיסון נגד שפעת". בשלב הזה פולש הח"כ למחוזות הטמטום המוחלט, ושואל מה "הם" יעשו בשלב הבא – "בדיקת קולונוסקופיה לבדוק שאכלנו כשר? יעצרו אנשים ברחוב לוודא שעשו להם ברית מילה?"
רוצים לדעת מה הקשר בין נידה, שנאת חרדים ובחירות? הנה הוא מתחבא – לא בהצלחה רבה – בדיוק כאן, בטקסט שטוף השנאה והעיוות הזה. מערכת בחירות שלישית ברציפות גורמת למפלגות השונות לעבור מחידוד מסרים להקצנה ברוטלית. אחרי שטיפסו על הענף הגבוה ביותר בעץ האידיאולוגי שלהם, נדרשים נבחרינו לקפוץ לעץ גבוה ממנו במהדורה ב', ולהעפיל עוד מעלה בסבב ג'. וכך מפלגה שהתחילה במאבק על חוק הגיוס בשם השוויון בנטל הצליחה להידרדר במהירות שיא לשיח אנטישמי קלאסי של גזלת תקציבים.
קושניר יכול לגלות בקלות ששאלת אחות בענייני טהרה לוקחת בדיוק דקה, וכך גם עדכון הרב. הוא גם אמור לדעת שרשימה ארוכה של פעולות שאינן רפואיות למהדרין עוברות דרך מערכת הבריאות המקומית: קניית ויטמינים, אישור רופא למכון כושר, אישור לאחזקת נשק ועוד. אף אחד מעיסוקים אלה לא חשוד כמעכב תורים, או כממלא מסדרונות בזקנות מנהריה. על פי ההיגיון של קושניר, אנחנו מחכים חודשים ארוכים לתור לקרדיולוג רק בגלל איזה אידיוט שכבר חמישים שנה סותם לעצמו את העורקים בגודש של פחמימות. והאחות הרחמנייה בסניף קופת החולים הקרוב למקום מגורינו – היא כורעת תחת נטל תקציב המדינה בגלל סרבני צעיף שמתקררים מדי יום בדרך לעבודה.
בדיקת בד טהרה שגרתית נושקת לעולם המדע לא פחות מבדיקת עיניים לפני הוצאת רישיון נהיגה; כמותה היא יכולה דרך אגב לגלות תחלואים שטוב שאנשי רפואה יבחינו בהם. אבל כל זה לא מעניין את אנשי ישראל ביתנו. הם כאן בשביל ההגחכה. בשביל לשסות את הציבור הכללי בציבור החרדי והדתי.
אחרי שהסרטון חטף ביקורות אפילו מחברי מפלגתו, שיגר קושניר התנצלות בעירבון מוגבל, וציין שאולי הדוגמה לא הייתה ממש מוצלחת – אבל בבעיה חייבים לטפל. איזו בעיה? קשה להבין. האיש, שכבר חתום על כמה סרטונים שטופי שנאת חרדים, טוען שבכוונתו לדבר על תלמידי הישיבות הפוגעים בשוק התעסוקה, ועל הערבוב בין שירותי הבריאות לשירותי הדת. לדעתו, לא הגיוני שרב ייתן הפניה לשירות רפואי. זו כנראה פריווילגיה השמורה למורי נהיגה ומאמני כושר.
קושניר הוא לא הבעיה, הוא רק הרשות המבצעת. להסתה הפרועה הזו יש אבא, וקוראים לו אביגדור ליברמן. יו"ר ישראל ביתנו אמנם הצטלם מלא הוד והדר לצד חנוכייה תקנית, ומתפאר באשתו ובבני משפחתו המקפידים על קלה כחמורה, אבל הוא לא בוחל באמצעים כדי להגחיך ולבזות את אנשי האמונה. הוא האיש שמנצח על תזמורת מתוזמנת היטב שמטרתה לפלג, לשסע ולהחריב. בתוך שנה וקצת הספיק ליברמן להבטיח לבוחריו שהוא ימין תומך נתניהו, לחבור לאריה דרעי לטובת ניצחונו של משה ליאון הדתי־חרדי בבחירות בירושלים, להכשיל את נתניהו בהרכבת ממשלה פעמיים, ולהפנות כתף קרה לדרעי ולכל המגזר החרדי. שום אידיאולוגיה, שום שוויון בנטל. הכול פוליטי והכול אישי.
מאז טומי לפיד ודבריו על מרכך הכביסה הנושא חותמת כשרות, לא נראתה כאן תעמולה שוצפת כל כך נגד המגזר החרדי ונגד הדת. אפילו הקמפיין של יאיר לפיד מראשית העשור (הקודם) מחוויר לידו. בשם הצורך להישאר רלוונטי כלשון מאזניים פוליטית, משקיע אבי ישראל ביתנו את כל מרצו בקיטוב בלתי פוסק. האיש שחתום על מערכות הבחירות הבלתי נגמרות, שסכסוכיו האישיים מסובבים מזה שנה מדינה שלמה על האצבע הקטנה, מעז להתלונן על גזענות וקיטוב, על יושר ועל הוגנות. מגיע לימין החילוני מנהיג מוצלח מזה. מגיעה לציבור העולים מרוסיה מנהיגות ישרה יותר. מגיעים למדינת ישראל נבחרים אחראים יותר, שמבינים שהנהגה היא שליחות ציבורית, וכי משמעותה היא לקיחת אחריות על האזרחים כולם ולא על רשימה המונה מניין אנשים חד־ספרתי.
סבא כפור מול ישראל סבא
חגיגות הנובי גוד שבאו עלינו לטובה, או שלא, מצליחות לבלבל לא מעט אזרחים שומרי תורה ומצוות שגדלו על חרדת סילבסטר. אחרי אלפיים שנות הסתייגות מהחג הנוצרי המובהק, תוך הקפדה על ספירה קלנדרית משלנו, ראש השנה האזרחי מקבל פתאום אור ירוק ולפעמים גם מצנפת בצבע תואם. סנטה קלאוס אאוט, דד מורוז (סבא כפור) אִין. שומרי הדת וחובבי המסורת המערבית מצאו הכשר להצטרף לחגיגות השנה החדשה ולהיות ליום אחד כמו כולם. כמו בסרטי הסילבסטר הרומנטיים שמנצנצים להם כבר עשרות שנים בסלון הבית, הציבור הדתי־לאומי יכול פתאום גם הוא לספור לאחור בהתרגשות את העשר־תשע־שמונה שלו, לצרוח שנה טובה בהוליוודית מפוברקת, ולקנח בנשיקת חצות.
איכשהו אפילו תנועת הנוער בני עקיבא הצליחה למצוא זווית הזדהות עם החג המיוחצן היטב, ופרגנה בברכת חג שמח חגיגית ומנומקת לחניכי התנועה העולים מרוסיה, תוך הסבר מלומד מדוע לא מדובר במועד נוצרי אלא בחג אזרחי עם חותמת כשרות חברתית. עד כאן יופי. לפרגן למסורת של עולים זה אחלה. עלה נעלה. רק מה, במחוז השרון של התנועה לא התאפקו, והוסיפו השוואה מופרכת למימונה ולחג הסיגד. וכאן, אפעס, נרשמה הגזמה פרועה.
יש הבדל מהותי בין מסורת דתית של יהודי התפוצות ובין מנהג אזרחי למהדרין שמיובא מארצות זרות. המימונה והסיגד היו חגי היהודים. בשונה מחג ההודיה האמריקני והנובי גוד, הם ייחודיים לבני דת משה, וקשורים לזוויות שונות של האמונה הזו. חג הסיגד מתעלה לדרגת קודש בזכות הכמיהה העמוקה שבו לארץ ישראל, תוך הפגנת אהבה לתורת ישראל. זו הסיבה להיותו חלק מהמסורת היהודית, וראוי לו להיכנס ללוח העברי הרשמי.
חיבור תוך־ישראלי של תרבויות שונות הוא מחויב המציאות וקריטי לחוסן הלאומי. אולי ראוי להוריד את סף הבהלה מחגיגות 1 בינואר ולהיפרד מהחשש לאחל איחולים חמים למי שבעבורם זהו סף השנה החדשה – אולם ראוי גם להבחין בין האירוע הזה לבין חגיגות יהודיות מובהקות, כולל אלה שהגיעו אלינו באיחור אלגנטי של אלפיים שנה. שנת מס מוצלחת לכולכם.

לתגובות: orlygogo@gmail.com
