איתמר בן־גביר אינו גזען. מי שאומר זאת ומשווה אותו לגרמנים במאה הקודמת, חוטא לדעתי חטא כבד בהוצאת שם רע גם כשכוונתו לשם שמיים כמו הרב בני לאו, וגם כשכוונתו שונה כשי ניצן, שהרים כפרקליט המדינה על בסיס הנחה מוטעית זו את דגל המלחמה בגזענות, ומשך אחריו קבוצת שופטים גדולה שרמת בקיאותם בתולדות עם ישראל נמוכה.
בהנחה שאני מבין משהו במשנתו של בן־גביר, הוא אינו רואה חלילה בערבים גזע נחות, הבא לידי ביטוי בתווי פניהם, במבנה גופם ובבסיס אישיותם. אך דומני שהוא רואה בכל פלסטיני אויב של העם היהודי ושל מדינת ישראל, אלא אם יוכח מהתנהגותו אחרת. הדיון בשאלת הנכונות של הנחה זו ארוך מיריעתנו, אך דומה שהיא מנוגדת לאתוס הישראלי, שאימץ בית אחד (בלבד!) משירו של ז'בוטינסקי 'שמאל הירדן': "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". האתוס הישראלי חשש מאיבת העולם העלולה לצמוח מהנחת העבודה שכל פלסטיני הוא אויב, וגם מן הדמיון השטחי העלול להיראות בינה לבין גזענות. האתוס הישראלי העדיף להניח שהאויב המפגע הוא חריג, ויש לטפל בו אישית. דומני שבן־גביר מייצג גם בעיה חריפה יותר. הוא מייצג בעינינו ציבור שאינו נרתע מעימות עם חיילי צה"ל, צה"ל המייצג בעינינו ובצדק את הקונצנזוס היהודי־ישראלי.
בשני אלה חורג בן־גביר במידה רבה מקווי המתאר של הציונות הדתית, שגם במאבקיה המרים נגד הממשלה בשאלת מקומה של התורה ובשאלת ההתיישבות, לא חרגה מקווי האתוס הישראלי. אף שאני ער לשינויים החיוביים בהתבטאויותיו, ובעיקר בשתיקותיו, במחצית השנה האחרונה, הכנסתו עתה אל כותל המזרח של הנהגת הציונות הדתית עלולה להקהות את קווי המתאר שלה ואת גבולותיה. אינני טוען שיש להחרים את בן־גביר, אף על פי שאני חולק עקרונית על דעתו. אני מבין היטב את חשיבות ה'נדוניה' שהוא מביא עימו בדמות כ־50 אלף קולות, החיוניים לביטחון שנצלח את אחוז החסימה. אך שילובו כמנהיג בכיר בבניין הציונות הדתית הפוליטית כדי לאפשר לאחד מן הצדדים ניצחון אישי על רעהו, היא מעשה שלא ייעשה. הדבר לא אושר במוסדות המפלגה ובמרכזה, ודחיית האישורים לערב הגשת הרשימות אמורה להיות דבר שאינו מקובל. הנהגה המבוססת בעיקר על הרב פרץ לא תעבור כנראה את רף אחוז החסימה.
ללא שינוי מוחלט במעשהו של הרב פרץ, דומני שהנהגה משותפת לבנט ואנשיו ולסמוטריץ', לאחר ששניהם שימשו שרים מוצלחים בממשלת המעבר, עשויה להיות כתובת נכונה לחפצי חייה של הציונות הדתית. הנהגה כזו עשויה לתת חופש הצבעה בעניינים ה'דתיים' השנויים במחלוקת בין רובדי הציונות הדתית השונים, והיא עשויה להיות בשורה חדשה וטובה בשל הצלחתם של שריה (כולל איילת שקד כשרת משפטים) עד עתה. מדובר באנשים היודעים לשתף פעולה ולהסדיר מחלוקות ביניהם גם ללא תרגילים בלתי ראויים, ויכולתם לעבור יחדיו את אחוז החסימה גבוהה מאוד. זה חשוב גם לדמותה של הממשלה הבאה, וגם להנמכת רף הסכנה מהתבטאויות אנטי־דתיות קיצוניות מצד מפלגתו של ליברמן ואחרים.
הערה אישית אחרונה, ובקצירת האומר: בזמנו סירבתי לכל שיתוף פעולה עם בן־גביר על רקע התמונה הגדולה של ד"ר גולדשטיין בביתו, פומביותה ובעיקר הכתובת הגדולה מתחתיה, שמשמעותה להבנתי הייתה הצדקת מעשהו הנורא במערת המכפלה, והשפעה אפשרית להצדקה זו על הנוער הימני. הכתובת הוסרה ופומביותה של התמונה בטלה (לפחות זמנית). לכן התבטאותי במאמר זה כלפי שיתוף פעולה עם בן־גביר מתונה יותר. גם אז לא חשדתי בו בגזענות, אלא בדברים אחרים. מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו.
