השר בצלאל סמוטריץ' התראיין ביום רביעי האחרון לתוכנית 'קלמן ליברמן' ברשת ב' וחזר על המנטרה שלו בעת האחרונה, שלפיה יש לקיים פריימריז בימין (בפועל, אגב, סמוטריץ' לא ממש רצה פריימריז אלא היה מעוניין לסגור את הדברים במרכז המפלגה מבלי ש"גורמים חיצוניים" יציגו מועמדות). כאשר נשאל על ידי קלמן ליבסקינד מה יקרה אם בפריימריז אלה החתום מעלה יזכה לרוב, השיב סמוטריץ' באופן חד־משמעי: "איתמר בן־גביר לא מייצג ולא שייך לציונות הדתית".
נשאלת השאלה: מי בדיוק שם את מר סמוטריץ' להחליט מי כן ומי לא שייך לציונות הדתית? האם הוא לא עושה לאחרים מה שעשו לו, כאשר זמן רב ביקשו להוציא אותו מחוץ לגדר ועדיין תוקפים אותו בגין אמירותיו על הפרדת יולדות בבתי חולים, מדינת הלכה, מצעד הבהמות וכדומה? כיצד בדיוק פועל הדתומטר החדש שלפיו פוסק סמוטריץ' כי אני לא שייך לציונות הדתית, כאשר בכל פרמטר שאפשר לבדוק – מאורח חיים וחינוך ילדים ועד אמירת הלל ביום העצמאות – ברור שאני משתייך אליה בהחלט? כיצד זה סבור סמוטריץ' שמי שמחלל או מחללת שבת כן ראויים לייצג את הציונות הדתית ולעמוד בראש המפלגה, אבל כותב השורות לא?
מדבריו של סמוטריץ' עולה ריח רע מאוד של התנשאות, פטרונות ויוהרה, המהוות תמצית סיבת הכישלון של חלק מהפוליטיקאים של הציונות הדתית לאורך השנים.
חשוב לי להבהיר: הדגשתי פוליטיקאים, ולא בכדי. בציונות הדתית אין גזענות, ויש הכלה כלפי כולם. בבית הכנסת שבו אני מתפלל בחברון עיר האבות, מתפללים זה לצד זה חובשי כיפות גדולות וקטנות, אשכנזים וספרדים; מישיבות הקו, ממרכז הרב, מגוש עציון וגם כאלה שלא למדו בשום ישיבה – והכול באחווה, בשלום וברעות.
בישיבה התיכונית שבה לומד בני, אין הבחנות בין נער דתי ממשפחה כזאת או אחרת, ומעולם לא הרגשנו שוני בין הזרמים והגוונים. אך לצערי, בצלאל הסגיר בדבריו את הגישה המקובלת בקרב מיעוט שבמיעוט בזירה הפוליטית של הציונות הדתית. בקרב חוגים אלה הדרישה היא שתהיה אותו דבר, תצא מאותו בית מדרש, תלך אל אותו הרב, ואם לא, אחת דינך – אינך מייצג את הציונות הדתית.
בעת הריאיון של בצלאל נזכרתי בדברים שקראתי באכסניה זו. אמנם לא ראוי בעיניי למתוח ביקורת על מי שמעניק לי אכסניה ומאפשר לי להביע את דעתי, ולכן אשתדל להיות עדין. אציין רק שבקריאת עיתון זה בשבוע שעבר גיליתי אינספור מאמרים והתייחסויות לחיבור שנעשה בין הבית היהודי לעוצמה יהודית, כאשר המשותף לכל הכותבים הוא תקיפת ההסכם וביקורת חריפה עליו. נשגב מבינתי: כיצד זה כל־כך הרבה עיתונאים ואנשי תקשורת שבפעם הקודמת דרשו מאיתנו לגלות אחריות ולהתחבר, רואים פתאום את החיבור בעין שלילית ויוצאים נגדו?
בפעם הקודמת, החיבור שנערך בין הרב רפי לבצלאל, ולאחר מכן עם בנט ושקד, דרס את עוצמה יהודית. ההצעה שעמדה אז על הפרק הייתה לתת מקום ריאלי אחד לנציג של עוצמה יהודית. בדיעבד, נוכח 84 אלף הקולות שניתנו לנו, כולם מבינים שזו הייתה הצעה מבזה ושלא באמת היה כאן רצון לשותפות עם עוצמה.
הפעם, החיבור עם הרב רפי פרץ הוא חיבור של שותפות. אף שגם בחיבור זה לא קיבלנו את כל מה שהיה ראוי שנקבל, הסכמנו למקום השלישי מתוך הבנה שגם אם מדובר בבלוק טכני ואף שהמקומות שקיבלנו אינם משקפים את הכוח האמיתי של עוצמה יהודית, הרי שמדובר בחיבור של שותפות, חיבוק ואחדות, ומעל הכול מדובר בחיבור מנצח שיציל את שלטון הימין, קרי את ארץ ישראל ועם ישראל, ויביא לניצחון בבחירות הקרובות.
אותם כותבים, שתקפו אותנו גם בפעם הקודמת, זלזלו אז בכוחה של עוצמה יהודית והעריכו כי יצביעו בעבורה לכל היותר 15 אלף איש. את התחזית הזו הם ביססו על התרשמותם מסביבתם הקרובה, וזו בדיוק הבעיה: הציונות הדתית היא לא רק אותה סביבה קרובה של הכותבים או של השר סמוטריץ' ואנשיו. הציונות הדתית היא הרבה מעבר לכך; היא מכילה גוונים שונים וציבורים שונים, וחייבת לפתוח את שעריה גם למסורתיים, חוזרים בתשובה, חרדים, פריפריה, שכונות וכדומה.
כל עוד לא נעשה כך, וכל עוד תימשך היהירות כלפי ציבור כזה או אחר, המפלגה שמייצגת את הציונות הדתית תישאר קטנה. הרב רפי פרץ הבין זאת, והלך למהלך מחבר. כולי תקווה שגם ידידי – למרות הכול – בצלאל סמוטריץ' יבין זאת ויצטרף לניצחון הימין.
