31 בדצמבר 1999 היה יום שישי. העשור הבא, שהיה גם המאה הבאה ואפילו האלף הבא, החל בעיצומה של שבת קודש. היינו אז קבוצה מגובשת של בני 25 מהיישוב אלקנה וסביבותיו, שכמו בכל ערב שבת נפגשו גם הפעם אצל מישהו אחר כדי להעביר את הזמן בסבבה. אבל הפעם, סביב 23:30 בלילה, יצאנו החוצה. הלכנו נרגשים למקום הכי גבוה ביישוב, המשקיף על כל מרכז הארץ. בקור חודר עצמות עמדנו שם, וליבנו הולם יותר ויותר ככל שמתקרבת שעת השין. הנה כי כן, בעוד עשר דקות, תשע דקות, שמונה דקות, ייכנס לו המילניום החדש ובאג 2000 יכה בעולם.
על פי האזהרות שהושמעו אז, תקלת המחשב הזו הייתה אמורה לשתק את כל המערכות החיוניות בעולם, כולל חשמל, רדארים של מטוסים, טלפונים, בנקים וממשלות. בשנה שלפני פרוץ האלף החדש התמלאה התקשורת באינספור תחזיות אימה על העשוי להתרחש. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה דאז קבע שישראל לא מוכנה מספיק, וקבע כי "שנת 2000 צופנת בחובה בעיה להמשך תפקודם התקין של מחשבים, והשפעתה עלולה להיות חמורה מאוד".
אני אפילו לא יודע בדיוק מה קיווינו לראות אז. האם ייחלנו לצפות בגוש דן המואר כבה פתאום והופך לגוש שחור ואפל? האם בסתר ליבנו קיווינו לצפות במטוסים נופלים מהשמיים כאבן שאין לה הופכין? אולי רצינו לחזות בשריפה עצומה שתכלה עיר אחת או שתיים כתוצאה מקצר שנגרם במערכת מחשוב קריטית כלשהי?
אני לא יודע. עמדנו שם כולנו, הבטנו לעבר מישור החוף הדומם וחיכינו למשהו שיקרה. את הסוף אתם הרי יודעים – כלום לא קרה מלבד הצטננות שכולנו חטפנו בשבוע הראשון של האלף השני למניין הערלים.
כאלה אנחנו, בני האדם. אוהבים ספקטקלים, מתרגשים מאירועים גדולים, מתים על זיקוקי דינור. השגרה נחמדה והכול, אבל כפי שאומר המשפט שאוהבים לצטט בצ'ופרים בבני עקיבא: "החיים נמדדים לא במספר פעימות הלב, אלא במספר פעימות הלב שהחסרת". העידן הנוכחי האיץ את התשוקה הזו לסיפוקים מיידיים ומרגשים, לתמורה הנפשית שמגיעה כאן ועכשיו. מ"שלם וקח", דרך "שלום עכשיו", ועד "הלוואה ביד ומיד" – העולם דוחק אותנו לקצבי זמן של דקות, לפעמים שניות. נסו להסביר לילד ממוצע, יליד העשור שזה עתה חלף עם אינטרנט מהיר בבית, איך לפני זמן לא רב קו האינטרנט היה מחובר לטלפון, והיה עלינו לחכות שמישהו יסיים שיחה כדי שנוכל להתחבר לרשת, וגם זה היה קורה אחרי סדרת צפצופים צורמניים וארוכים. הוא יסתכל עליכם בתמיהה מהולה בבוז, ויהיה בטוח שמכרתם לו צ'יזבט.
אז האינטרנט אמנם מהיר, ואפשר אולי לקבל הלוואה בזריזות מפתיעה, אבל העולם עצמו לא שינה את מהירות סיבובו, והתהליכים שמתרחשים בו לא יישרו קו עם מאוויי האנושות. וכאן מתחילה הצרימה.
קחו את סוגיית שינוי האקלים. לפני כמה שבועות שטחתי כאן את הסיבות לספקנותי היחסית בנושא. אבל נניח שבאמת יש שינוי, ושהאנושות צריכה לעשות משהו בנידון. האם הדרך הנכונה היא להפציץ אותה בתחזיות אימה ונבואות זעם על מערכות אקלים שעומדות ליפול על ראשנו בעוד רגע ממש? הרי זה בדיוק מה שטבע האדם נמשך אליו – קטסטרופות המוניות, חיזיון כביר של אש וגופרית. התפתחות הקולנוע גם מאפשרת לו לראות את האסונות האלה באופן מוחשי ממש. סרטי האסונות שמראים כיצד ארה"ב נמחקת ביומיים תחת גלי קרח אימתניים, או איך יבשות שלמות אובדות בשרפות ענק, מאפשרים לנו לדמיין את העלול להתרחש. ואז, קורה מה שבאמת קורה. כלומר, לאט ובווליום הרבה יותר נמוך, אם בכלל.
השרפות בקליפורניה נראות במציאות מאיימות פחות מאשר בסרטים. נזקיהן של סופות הוריקן נראים כבדיחה לא מוצלחת לעומת האסונות המדהימים שהוצגו לנו לפני שבועיים בקולנוע או שתוארו בדו"חות ארגוני הסביבה. אז אנחנו פשוט נעשים משועממים ואדישים. בדיוק כפי שקרה לחבורת בני ה־25 בחצות ודקה של 1 בינואר 2000, במקום הכי גבוה באלקנה, המשקיף על מישור החוף שסירב להראות כל שינוי במצבו.
ביום ראשון יחלו עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם ללמוד ספר אחד, התלמוד הבבלי. הם יעשו את זה צעד צעד, לאט־לאט, דף ביום. הלימוד יימשך שבע שנים וחצי. הקצב הזה, המתון והמדוד, הוא קצבו של עולם. הוא הדרך הנכונה להתנהל במקום גדול בהרבה מאיתנו, שיש לו גם דברים אחרים על הפרק חוץ מהרצון שלנו לזיקוקים ולהחסרת פעימות לב. מקום שבו לא אנחנו המרכז ואלה שצריכים לקבל את הכול כאן ועכשיו ומיד, אלא עוד חלק – חשוב ונכבד אבל עדיין חלק – מהבריאה כולה.
בעיניי, מפעל הדף היומי הוא קודם כול שיעור בצניעות אנושית כלפי העולם הסובב אותנו. תזכורת יומיומית לכך שדברים גדולים מגיעים בתהליכים איטיים, שנושאים משמעותיים וחשובים לא יכולים להיפתר, להילמד או להיעלם בזבנג וגמרנו. בעוד שבע שנים וחצי, כשהעולם יהיה עסוק ככל הנראה בעוד קטסטרופה חדשה ומאיימת אחרי שהקודמת כבר נשכחה או לפחות הפכה לשולית, לומדי הדף היומי ימשיכו לעשות בדיוק את אותה פעולה שעשו אתמול, ושלשום, ולפני שנה ולפני ארבע ולפני שבע שנים וחצי. ועכשיו, ממש עכשיו, יש לכולנו אפשרות לבחור באיזה צד נרצה להיות – של ההיסטוריה או של ההיסטריה.
