מה יכתבו ההיסטוריונים על גל מערכות הבחירות בישראל בשנים 2020־2019? יכתבו בקיצור, מן הסתם, מפני שכמעט אין הבדל ביניהן: אותם מתמודדים, אותן טענות הדדיות וכמובן אותו הליך פלילי מתוקשר נגד ראש הממשלה. בבחירות של חורף אשתקד התחלקנו פה בין אלה שחשבו שנתניהו אשם לאלה שחשבו שנתניהו נרדף, וגם בבחירות הללו אנחנו מתחלקים באופן זהה, שלא לדבר על הבחירות שהיו בינתיים. הכול תלוי ועומד על עניין אחד: ביבי אשם או נרדף, פושע או זכאי, נוכל או קורבן?
עם זאת, ההיסטוריונים יציינו שמדובר באירוע חסר תקדים. במדינות רבות התנהלו בעבר מאבקים פוליטיים מרים על רקע שחיתות שלטונית, ובחירות רבות אף הוכרעו בהתאם, אך מעולם לא נרשם רצף של שלוש מערכות בחירות סביב כתב אישום מסוים. רק בישראל של שלהי העשור השני במאה ה־21 קרה כדבר הבלתי ייאמן הזה.
לכאורה, יש להעריץ את ההתעקשות האופוזיציונית בפרשה. תנועת כחול־לבן, ממובילי ההתעקשות, מנהלת מאבק בלתי מתפשר בשחיתות שלטונית. בחירות אחרי בחירות היא תובעת את סילוקו של סמל השחיתות, וכמעט אך ורק את סילוקו. מעט מאוד קולות בוקעים ממנה בנושאים אחרים. לא שטחים, לא סוגיית הגיור או הגיוס, לא איראן – רק ביבי, סמל השחיתות עלי אדמות לפי כחול־לבן. שלושת תיקיו המפורסמים הם הסעיף השימושי היחיד במצע המפלגה.
אלא שגם אם נתניהו הוא אכן מושחת בכיר הנאחז בקרנות מזבח החסינות, וכל מה שאומרים עליו בפרקליטות נכון, מותר כבר לתהות אם זו אכן הבעיה מספר אחת בארץ. האם ראש ממשלת ישראל מושחת באופן שמצדיק את גרירת המדינה לשלוש מערכות בחירות בתוך שנה אחת? האמנם עתיד הרפובליקה הישראלית מותנה בהעמדתו לדין, והיא תחדל להתקיים אם יחמוק מספסל הנאשמים? ספק גדול.
אחרי הכול, אפילו הפרקליטות אינה טוענת שאשמות השוחד והמרמה המיוחסות לנתניהו הן תופעה רוחבית במסדרונות הממשל או בעיה לאומית קיומית. עצם התעקשותה להעמיד אותו לדין מוכיחה שישראל אינה נגועה בקשר מאפיוזי הרסני בין הנהגה מושחתת לרשויות אכיפה מושחתות. אין אצלנו תופעה של יד רוחצת יד. לפי דעות רבות, ולא רק דעותיהם של אוהדי נתניהו, ישראל אפילו מתאפיינת באכיפת יתר. אז מדוע הפכה כחול־לבן את תיקי נתניהו לתכלית הכול?
כי כנראה אין שם דבק אחר. המערכה הכבדה בשחיתויות נתניהו היא תמצית הרעיון של כחול־לבן. מתחת לפני השטח והמצע שורר שם חלל גדול. אם גנץ וחבריו ינצחו בקרוב בבחירות, ונתניהו יישלח סוף־סוף לספסל הנאשמים, מפלגת השלטון החדשה תתקשה לייצר סדר יום חדש מתוצרת עצמית ברוח ערכי המרכז הישראלי שאותו היא מתיימרת לייצג. פשוט אין באמתחתה ערכים כאלה. היום שלמחרת ניצחונה יהיה אפוא שחר של יום ישן. דף המשימות המיידיות שלה יכיל את ברירת המחדל השמאלנית משכבר הימים: תהליך מדיני, אבו־מאזן, הקפאות ונסיגות. פתאום היא גם תהיה בעד חסינות. לא לנתניהו, חלילה, לרשימה המשותפת.
