יכול היה להיות אחרת. יכול היה להיחסך הצער, יכול היה להתנקות משהו מהעלבון, יכול היה להימנע האובדן. הציבור כולו יכול היה לצאת נשכר מהפרשה הזו, לו רק הכוכב הראשי שלה היה בוחר אחרת. עדות אחת מתוך שלל הפרסומים שהמטירה עלינו פרשת בועז ארד – להלן: "הפרשה הטרגית" – מלמדת שארד עצמו, הרבה לפני ששם קץ לחייו, יכול היה לשנות את התמונה כולה.
החשדות נגד ארד בנוגע לניצול מיני של תלמידותיו בבית הספר התיכון "תלמה ילין" לא התבררו בבית משפט מפאת התיישנות, וארד הבהיר מראש שאם תפורסם הכתבה על אודותיו באתר מאקו, יירה לעצמו כדור בראש. הוא הצהיר שפרסום עדותיהן של התלמידות שעמן ניהל מערכות יחסים ארוכות (לדבריו, רק אחרי שסיימו את לימודיהן ויצאו גם מכלל "קטינות"), יביא לכך שלא יוכל עוד לעסוק באמנות, לא יתקבל כמורה או כאוצר תערוכות, ויצירותיו יידונו להעלמה מעולם האמנות האסתטית כולו. במציאות כזו, אין עוד משמעות לחייו. לא שמו הטוב, לא המבוכה מול הסביבה, בטח לא המבוכה מול הקורבנות – העתיד המקצועי הוא המניע לרצח העצמי הזה.
ארד איים וקיים. עם היוודע דבר מותו הפך החשוד לקורבן, באיזו רומנטיזציה שמביאה אוטומטית את הפרשייה המכעיסה הזו להגדרה "טרגית". כאילו כוח עליון קבע את סופו של הסיפור, ולא הגורם האנושי הנידון. המוטרדות־לכאורה והעיתונאים שמאחורי התחקיר מצאו עצמם בבת אחת בעמדה מתגוננת, בעוד החשוד הפך כמעט נקי כפיים ובר לבב.
אבל יכול היה להיות אחרת. אחת המרואיינות לתחקיר סיפרה כי ניהלה בעבר קשר רומנטי ארוך עם ארד, ואחרי שנים התעמתה איתו בכעס. "מה לך ולנערה בת 16?", נזפה בו. למחרת ארד הרים אליה טלפון, כך לדבריה, ואמר שהוא לא יכול להביט במראה, ושבא לו לתקוע לעצמו כדור בראש. מה בין הכדור בראש מתוך בושה לבין כדור בראש מתוך זעם על המערכת, ומה רב המרחק בין שני האיומים.
אם יש אמת בסיפור הטלפון הזה, הרי שדבריו של ארד שם יכולים היו להיות תגובה משנה פני חברה. כזו שבכוחה להביא איזו נחמה לנפגעת, וללמד שיעור חשוב את הסביבה כולה. תשאלו את ארי שביט, כתב הארץ לשעבר. לפני כשנה וחצי נדרש שביט להתמודד עם טור שכתבה נגדו העיתונאית האמריקנית דניאל ברין, כשהיא מתארת הטרדה מינית בוטה מצידו, שהתרחשה שנים אחדות לפני כן. שביט הגיב בטור שכולו חשבון נפש, התנצלות ומבוכה. "היום אני מבין, בצער, שפירשתי באופן שגוי לחלוטין את האינטראקציה בינינו באותה פגישה… את מה שאני ראיתי כחיזור, ברין ראתה כהתנהגות לא הולמת ואף מטרידה מצידי", כתב שביט. הוא לא חסך מעצמו ביקורת קשה והבטיח הבנה מחודשת על יחסים ראויים ומכבדים בין נשים וגברים.
ארד לא הואשם במקרה חד־פעמי לא ראוי, אלא בשורה של קשרים לא הולמים בין בעל סמכות לתלמידה צעירה. במקום להתמודד עם ההאשמות, הוא בחר בסיום שיש בו מן הנקמה. כמו דודו טופז בשעתו, גם ארד סתם את הגולל על הפרשה כך שהוא יירשם כקורבן שלה. טופז, כזכור, שלח עבריינים לפגוע בסוכנו לשעבר בועז בן־ציון, במנכ"ל קשת אבי ניר ובסמנכ"לית רשת דאז שירה מרגלית. אלה הוכו קשות – מי בברך, מי באף ומי בארובת עיניה לעיני ילדיה. מלך הרייטינג לא התכוון להתנצל ולא להשתלט על רגשותיו שהביאוהו למעשה זה, אלא ביקש לכתוב בעצמו את סוף המחזה, כך שהמילה האחרונה תהיה שלו.
אלא שמעשה ההתאבדות לא משנה את הסיפור עצמו, ולא כותב מחדש את העלילה. הוא לא הוכחה לרדיפה ולחפות, כמו שהוא לא הוכחה לאשמה. אפשר להתווכח על תלונות שיש בהן התיישנות ועל ערך הפרסום של פרשה שעבר זמנה מבחינה משפטית, אולם את דרישת ההתנצלות צריך היה להגיש למתאבד עצמו, ולא למי שהעז לצאת נגדו ולשים סוף לנורמה הבזויה. במקום להתנצל, לצאת בפומבי נגד מעשים מסוג זה ולשמש דוגמה ללקיחת אחריות וקבלה לעתיד, ארד בחר להותיר את חברותיו לשעבר עם תוספת טראומה. במותו ציווה לנו ארד את ההתנערות מאחריות, את נקמת המתים.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
