אני מודה, עם כל מאמציהן של חברותיי הטובות, אחרי כשני עשורים תחת השפעתן המגדרית, כל מה שיצא ממני הוא פמיניסטית קטנה מאוד. בסופו של תהליך אמנם שקלתי ברצינות לשנות את שם המשפחה שלי לגולד־קלנג כמחווה של רצון טוב; אבל לא, לא מחווה לתנועה הפמיניסטית אלא לתנועת השפתיים של המתקשים בהגייה. אני, לדוגמה. אולם גם הניסיון הזה סוכל באיבו על ידי גורמים לא זרים.
המציאות המורכבת מלמדת שיש מאבקי נשים שראוי לאמץ בחום, בעוד יש אחרים שקשה לקבלם כפשוטם. אחד כזה – מהקשים לעיכול – הוא המאבק של שדולת הנשים לאייש את שני הכיסאות הפנויים בבית המשפט העליון על ידי נשים. למה? כי הן נשים. אכן, בעוד הנשים מהוות כחמישים אחוז מהאוכלוסייה, ואף מערכת המשפט מצליחה לשקף שיעור דומה של שופטות ועורכות דין, דווקא בית המשפט העליון סובל ממחסור חמור בבנות המגדר החינני (זאת בהנחה שעוד מותר לומר על המגדר שהוא חינני. כאמור, חינוכי המגדרי לוקה בחסר). אמנם בראש הרשות השופטת עומדת אישה זו קדנציה שנייה ברציפות, ואף השר הממונה על התחום הוא שרה, אולם ההרכב הנוכחי של בית המשפט העליון מונה ארבע נשים מתוך 15 שופטים. גם ברשימת 25 המועמדים להחליף את השופטים הפורשים – יורם דנציגר ואורי שהם – יש חמש נשים בלבד.
ובכל זאת קשה לקחת ברצינות את האיום לפנות לבג"ץ – אותה ערכאה עצמה – כדי שיחייב את חברי הוועדה למינוי שופטים לבחור בנשים בלבד. למה? כי הן נשים. וזה לא הקריטריון הקובע במעמד הכל־כך קריטי וחשוב של שופט בית המשפט העליון. ממש כמו שעדתו של האיש לא קובעת בעניין, וגם לא תפיסותיו האמוניות. אפליה מתקנת נדרשת כחלק ממערכת השיקולים של בחירה בין מועמדים, אבל היא לא יכולה להיות הגורם המכריע עוד בטרם נבדקו המדדים השונים שלהם.
זה ההבדל בין לשקול בחיוב מועמדות של אישה ראויה מתוך 25 המועמדים, לבין לאלץ את המערכת לצמצם את אפשרויות הבחירה לשתיים מתוך חמש בלבד. זה ההבדל בין לכבד אישה על כישרונה וניסיונה, לבין למשוך אותה לראש התור בקריצה של אחוות נשים. לשופטת הבאה שתיבחר לבית המשפט העליון מגיע יותר מזה. לנו, הנשים, מגיע יותר מזה.
אל תתנו לנו ספסל כדי לדלג ממנו ביתר קלות מעל חומת המעוז הגברי הקשה לטיפוס; תנו לנו מרחב בטוח ותומך שנוכל לבוא ממנו בתנופה אדירה ולחצות את המכשול בכוחות עצמנו, בעצם כוחנו.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
