מאז כניסתי לפוליטיקה אני זוכה לתמיכה רבה מישראלים רבים וטובים, אבל סופג גם לא מעט קללות, נאצות, התנגחויות. אני מקשיב כל הזמן, לאלה ולאלה, בכבוד. כן, גם למנאציי, כי יודע אני שאנשים בשר ודם הם. את אותה הקשבה אני מבקש מכם עכשיו.
אתם קשורים בכל נימי נפשכם לארץ ישראל. גם אני. ביטחון ישראל יקר לכם. גם לי. אתם חוששים מצעדים חד־צדדיים שבסופו של דבר ירעו את המצב הביטחוני. גם אני חושש, ולכן סבור שחייבים ללמוד ממה שעשינו, ולהשתפר. חלקכם חושבים אולי שאנחנו משני צידיה של תהום שלא ניתנת לגישור. לא נכון. יש פערים, אבל גשר אפשר וצריך לבנות. גשר כזה מתחיל משיח אמיתי וכן על המציאות בשטח.
נפרדנו מרצועת עזה ב־2005. גירוש או התנתקות, זה לא משנה, אנחנו לא ברצועת עזה. אנחנו גם לא באמת רוצים לחזור לשם – למחנות הפליטים של ג'בלייה ושאטי, לשכונות צפופות כשג'אעיה וזייתון. אנו לא רוצים לחזור לדיר אל־בלח, לרפיח ולחאן־יונס. אנחנו לא רוצים שילדינו יחזרו לפטרל בסמטאות הצפופות, לתור אחר פתחי מנהרות, להתמודד עם הפגנות ענק אלימות, ליפול טרף למטעני צד ובתים ממולכדים.
הפצצנו את עזה לא מעט. גרמנו בה נזק עצום בנפש וברכוש. הם, הפלסטינים, שילמו מחיר כבד על הניסיונות לאתגר את ישראל, ועודם משלמים. אבל הברירה העומדת בפנינו פשוטה: הסדרה עם חמאס שתביא לנו ביטחון ולהם רווחה כלכלית, או הפלת שלטון חמאס במבצע יבשתי רחב היקף, שיימשך חודשים. יכול להיות שלא יהיה מנוס ממבצע צבאי. אבל תגידו לי, לא כדאי לנו לנסות קודם את דרך ההסדרה? מה יש לנו להפסיד? אולי יש רק רווח אפשרי, שיחסוך מאיתנו לחימה ארוכה וקשה, וימי זיכרון עם רשימת חללים ארוכה יותר של הבנים שלנו, הבנים שלכם.
ב־1994 יצאנו מהערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון. בנינו כבישים עוקפים, ומאז אנו לא חוצים יותר ערים פלסטיניות. הקפנו את כל יהודה ושומרון בגדר, ומאז אין כמעט פלסטינים שנכנסים לתוך שטח ישראל, למעט אלה שיש להם אישורים. פעם כמעט כל פלסטיני ידע עברית, היום קשה למצוא כאלה, במיוחד בקרב הדור הצעיר. ויתרנו על 40 אחוזים משטחי יו"ש, ואין לנו כוונה לחזור ולפטרל בקסבה של שכם, לערוך קניות בשוק של קלקיליה, לסרוק את מחנה הפליטים בלאטה, או לאכול פלאפל ליד כנסיית המולד. אז מה אנחנו רוצים, לאן אנו שואפים להגיע עם הפלסטינים של יהודה ושומרון? הם לא יסתפקו ב־40 אחוז מהשטח, אנחנו לא רוצים לתת 100 אחוז מהשטח. לאן הולכים מכאן?
זה אולי יפתיע אתכם, אבל גם אני לא יודע לאן זה יתפתח. דבר אחד אני כן יודע: חייבים לקבל החלטה – סיפוח או היפרדות. במגמה של סיפוח, בונים עוד מאחז, הורסים עוד בנייה פלסטינית ומתעמתים עם הפלסטינים. יודעים שלכל עשור תהיה אינתיפאדה משלו. באפשרות השנייה, בונים תשתית להיפרדות, שאולי, רק אולי, תביא יום אחד למצב שבו נחיה זה לצד זה בשלום. אז במה אנו בוחרים? בוודאות של מאבק אלים לנצח, או במסלול שבקצהו יש תקווה?
לפני שאתם שונאים, תקשיבו. לכולנו ילדים, כולנו רוצים בטובתם, כולנו רוצים אותם כאן לידנו, מקימים משפחות, עובדים במשרות מכניסות, לומדים, מתפתחים, מולידים את נכדינו. האם אנחנו מוכנים להרוס את הסיכוי, קטן ככל שיהיה, לשלום? האם אנחנו רוצים לומר להם שאין סיכוי להסדר, כי אנחנו לא מוכנים להתפשר יותר, כי אנחנו לא מוכנים לבדוק אם יש מישהו בצד השני שאפשר להגיע איתו לאיזו הסדרה טובה יותר לנו? לא להם, לנו.
אני מבקש את הכי טוב לאזרחי ישראל, למדינת ישראל, זה הדבר היחיד שמעניין אותי. אני לא מסתכל רק על היום או על מחר אלא גם קדימה, חמש ועשר ועשרים שנה. אני בטוח שזה מעניין גם אתכם. כן, יש בינינו פערים וחילוקי דעות. אבל בואו נתחיל לבנות את הגשר, בואו ניגש לדילמה הגדולה ביותר, זו שקורעת אותנו מבפנים, ונחזור לדבר עליה יחד. בכנות, ביושרה, עם העיניים קדימה אל העתיד. ואולי נגלה שהפערים בינינו קטנים משחשבנו.
