תאריכים עגולים (גם לועזיים), ובוודאי סיומו של עשור ותחילתו של עשור חדש, נותנים השראה למבט ארוך טווח על ההיסטוריה האנושית. הפעם אני מתכוון למבט ארוך טווח במיוחד: לא רק על מה שהתרחש או לא בעשור האחרון, אלא על ההיסטוריה האנושית כולה.
ממעוף הציפור, קיצור תולדות האנושות יכול להיות קצר ותמציתי אפילו יותר מספרו של יובל נח הררי. את הסיפור כולו אפשר לתמצת בשני גרפים: אחד יציין את התפתחות המדע, הטכנולוגיה והישגיו החומריים של האדם, והאחר את מהלכיו המוסריים. קל להעריך שהקו הראשון יהיה עקבי ויצביע על התקדמות מתמדת, בעוד הקו השני יראה מסלול תזזיתי: מחזוריות אינסופית של עליות וירידות, ומתח בין כוחות חיוביים ושליליים.
המפגש בין שני הצירים הוא המרכיב החשוב ביותר: האם ההתקדמות המדעית־טכנולוגית המדהימה שעברנו תפגוש את האנושות במיטבה או במירעה? מהבחינה הזו, כל רגע הוא גם פוטנציאל לעשייה חיובית גדולה יותר מבכל הרגעים שקדמו לו, וגם לחורבן קשה ואכזרי יותר מכל קודמיו; גם מתכון לביעור יותר מחלות, עוני ורעב מכל מה שידענו בעבר, וגם לאירועי השמדה המונית גדולים יותר, או לאסונות אקלימיים וחברתיים קשים יותר.
ועוד תכונה חשובה מאפיינת את זמננו: הטכנולוגיה מקצרת מרחקים, ומשום כך כל הבעיות החשובות של האנושות הן גלובליות, חוצות גבולות ותרבויות – מבעיות האקלים ועד אובדן הפרטיות והתרבות הייחודית. זה נשמע טריוויאלי, אבל המשמעות לחלוטין לא טריוויאלית. אם בעיותיה של האנושות הן גלובליות, הרי שגם ההתמודדות איתן צריכה להיות גלובלית, מנוהלת בידי מעין "ממשלת־על" גלובלית, שלעומתה מדינות הלאום ייראו כמו הרשויות המקומיות של ימינו.
אי אפשר להילחם במשבר האקלים המאיים לכלות את כדור הארץ בלי גיבוש ואכיפה של מדיניות גלובלית. אי אפשר להילחם במשבר ההגירה, המאיים ליצור כאוס בחלק גדול ממדינות העולם, בלי מדיניות גלובלית. אי אפשר להילחם בשיח האלים שמעודדות הרשתות החברתיות בלי מדיניות גלובלית, והאמת היא שאפילו אי אפשר להיאבק ברצינות בתוצאות "תרבות המסכים" – מפגיעה אנושה ביכולת ההתמקדות בטקסטים, ועד פגיעה קשה ביכולת ליצור קשרים אנושיים משמעותיים – בלי מדיניות גלובלית.
מצד שני, כדי לשמור גם על האינטרסים הלאומיים, בעיקר בתחומי זהות וביטחון, לגוף כזה לא תהיה סמכות אכיפה, אלא רק מסגרת דיונים משותפת בעניינים שאינם נוגעים לאינטרסים לאומיים. זה יכול אולי למנוע תגובות נגד מהסוג שיצר האיחוד האירופי בחלק מהמדינות החברות בו, עד ההחלטה הבריטית לפרוש לגמרי מן האיחוד.
כמו תמיד, הפתרון של בעיה אחת מייצר בעיות חדשות. בוודאי שלמסגרת של שלטון גלובלי אורבות סכנות רבות. הבולטת שבהן היא הפיכתה לשלטון עריץ, שבניגוד למטרתו האוניברסלית ישרת באופן מפלה ומקפח אוכלוסיות מסוימות על חשבון אחרות. במיוחד למדינת ישראל יש ניסיון מר עם גופים בינלאומיים שרוממות השוויון האוניברסלי בפיהם, ובפועל מנצלים זאת לטיפוח אינטרסים צרים ותפיסות עולם מפלות של רוב מלאכותי מבין המדינות החברות.
לשם כך אכן יש צורך בבניית מסגרות בינלאומיות מסוג חדש; כאלה שאינן מבוססות עוד על רוב של דיקטטורות, אלא על דמוקרטיות בלבד. זהו רעיון ישן שהגה בשעתו הסנטור ג'ון מקיין, המתמודד הרפובליקני בבחירות 2008 מול הסנטור הצעיר ברק אובמה. לפי התפיסה הזו, אין טעם לקיים את האו"ם כמו שהוא היום, גוף שעמדותיו צפויות כמעט בכל נושא, ומתיישרות תמיד לפי הגושים הגדולים של המדינות ולא לפי השיקול האותנטי של טובת האנושות.
המדיניות הגלובלית החיונית צריכה להיקבע בידי גוף שהמדינות החברות בו מוכיחות, בעצם סוג המשטר השורר בהן, שעניינן הבסיסי הוא בטובת בני האדם. נכון שגוף כזה לא יוכל לשלוט בנעשה במדינות שאינן חברות בו. אבל מצד שני, ייתכן שעצם היתרונות הגלומים בחברות בגוף כזה, שבו ישתתפו המדינות המתקדמות והעשירות בעולם, יהווה כשלעצמו תמריץ למדינות נוספות להתקדם לכיוון של עמידה במבחן החברות הדמוקרטי.
