היה כנראה צורך בשלוש מערכות בחירות רצופות ובהעלאת נושאי הדת והמדינה לראש סדר יומן, כדי שהציונות הדתית תתחיל להבין מהו תפקידה העיקרי בחברה הישראלית בעת הזו, ותתעורר להתמודד עם האתגר. ההודעה של הימין החדש שבכוונתה לדרוש לעצמה בעתיד את תיק הדתות, וההצהרה על כך שהגישה של המפלגה תהיה של יהדות מכילה שמתנגדת לכפייה דתית, הן צעדים חשובים בכיוון הנכון.
מתווה גביזון־מדן הוא המודל הראוי לפעול על פיו. מצד אחד הוא נשאר נאמן להלכה ואינו פורץ את גבולותיה, ומצד שני הוא יכול להיות מקובל על רוב הציבור שאינו מגדיר עצמו כדתי. אבל מעבר להבנה שיש צורך ביהדות שמכילה את כל מעגלי החברה הישראלית, ומעבר למציאת המתווה ההלכתי־טכני הראוי לכך, חשוב גם להגדיר את הכוונה המדויקת שלפיה צריכה היוזמה הזו להתבצע, ואת הרוח שאמורה להניע אותה.
יהדות פתוחה ומכילה אינה בהכרח ליברלית. לתורת ישראל אין צורך בליברליות כדי לדגול ביהדות ללא כפייה. הבחירה החופשית וההכרה שהיא תנאי הכרחי ליצירת תודעה דתית שלמה הן יסוד מוסד בתורת ישראל, ובלעדיהן לא תיכון האמונה הישראלית. לא רק שבליברליות הפרוגרסיבית של ימינו יסוד הבחירה והחופש מעוות לחלוטין, והחירות הפכה להפקרות, אלא שהחופש והחירות שלה באים בסל ערכים שהוא ההפך הגמור מצו היסוד של תורתנו, "ובחרת בחיים". שומר נפשו ירחק מליברליות כזו. יהדות פתוחה ומכילה לא זקוקה לעלה התאנה של הליברליות; היא נאורה ממנה עשרות מונים.
היוזמה הזו גם אינה צריכה להיעשות ברוח של פשרה בין דתיים לחילוניים. לא העקרונות של "חיה ותן לחיות" או "איש באמונתו יחיה" צריכים להנחות אותה. החלוקה של החברה הישראלית לדתיים וחילונים, שלפיה עוצבה החברה הישראלית בדורות האחרונים, הייתה צורך העבר והיא שייכת לעבר. עד הופעת ההשכלה ובעקבותיה הציונות, מעולם לא הייתה חלוקה כזו בעם ישראל. גם בדורות האלה היא מאפיינת בעיקר את עדות אשכנז. בעדות ספרד והמזרח מעולם לא נוצרה חומה המפרידה בין דתיים לחילוניים. היהדות המקורית היא רצף. גרעינה הוא שומרי קלה כחמורה, ובזכותם יכולים כל השאר להגשים את יהדותם כל אחד לפי מידתו ומדרגתו.
לפיכך היוזמה האמורה צריכה לצאת מתוך הנחה שאין כבר דתיים וחילונים, אלא כולנו יהודים. לא הפשרה היא עניינה אלא אידיאל משותף של כל חלקי החברה הישראלית, חזון יהודי כלל־ישראלי מאחד שכולם שותפים ביצירתו. חזון שלא רק שכולם יוכלו להזדהות עמו, אלא שכולם גם יראו בו את הגשמת חלומם.
היוזמה הזו אינה פשרה במובן נוסף. היא אינה פשרה על חשבון התורה וההלכה. היא עומק כוונת התורה. היא אינה פשרנות, ודאי לא רפורמה, אלא גדלות תורנית; היא באה מתוך הכרה בכך שתורת ישראל היא תורת חיים לעם כולו.
עם כל זאת, העיקר עדיין חסר מן הספר. לא די במתווה ההלכתי הראוי, וגם לא בכוונה המדויקת שלפיה צריך להגשים אותו. חשובה גם רוח הדברים. בימין החדש הבינו שיש להתמודד עם האתגר הזה והרימו את הכפפה, אבל עדיין עושים זאת בדחילו ורחימו. לא מבינים שם את הצורך להניף את הנושא הזה כדגל, להכריז אותו כבשורה, להוביל אותו כמהפכה. לא הליברליות הכלכלית, לא מדיניות ביטחונית תקיפה יותר, גם לא מדיניות של החלת הריבונות – לא אלה הם החידוש הגדול שעם ישראל מצפה לו. את הדגלים האלה מניפים אחרים, והם כבר מוסכמים פחות או יותר על חלק גדול מהחברה הישראלית. הסיכוי להביא מנדטים מלפיד ומליברמן לא מצוי בדגלים האלה, אלא בבשורת הזהות היהודית.
השאלות של הליכה בראש אחד או שניים, אחוז החסימה, מי בראש, פריימריז או לא, איחודים כאלה או אחרים – אלה שאלות חשובות ברמה הטקטית־פוליטית, ברמה הטכנית בלבד. השאלה החשובה באמת היא מהו תפקידה האידיאולוגי של הציונות הדתית בחברה הישראלית לעת הזו, ומהי הבשורה שהיא חייבת לחברה הישראלית, מהי הבשורה שהיא אמורה להביא לפוליטיקה הישראלית.
החברה הישראלית מחכה לבשורת הזהות היהודית, ורק הציונות הדתית יכולה לבשר אותה בצורה מתוקנת. אין די בהנחת היוזמה על השולחן ובהצהרה על הכוונה לעסוק בה. זה לא יכול להיות נושא משני. זה חייב להיות אחד הנושאים העיקריים של הפוליטיקה הציונית־דתית, אם לא הראשון והמוביל שבהם. עם ישראל צמא לשמוע קול שופר, אבל התקיעה הגדולה עוד לא פרצה.
