תקופת בחירות. מזמן לא הייתה לנו כזאת. אולטימטומים נזרקים לאוויר, מתווים נרקמים, שיתופי פעולה אפשריים מוצעים, אסטרטגים ויחצ"נים מעלים מחירים, וברחוב המולה. הציבור במתח.
לא, הכוונה איננה לציבור האפתי שלנו. אצלנו לא ברור אם 20 אחוזים יגיעו לקלפי. הכוונה היא לבחירות של שכנינו הפלסטינים. הבחירות האחרונות לראשות הרשות התקיימו ב־2005, לאחר הסתלקותו המבורכת של יאסר ערפאת, ובהן כידוע נבחר אבו־מאזן. הבחירות לפרלמנט הפלסטיני התקיימו שנה לאחר מכן, ובהן זכה (במפתיע?) חמאס. ב־2007 השתלט ארגון הטרור על עזה, ומאז הפרלמנט הפלסטיני משותק.
השבוע בחרו בישראל להתעלם ממכתב ששיגרה הרשות הפלסטינית בחודש שעבר, ובו דרישה להציב קלפיות במזרח ירושלים. בבחירות 2006 הוצבו שש קלפיות בסניפי דואר במזרח הבירה, כדי לאפשר לתושביה הפלסטינים להצביע. מצבם החוקי מורכב: מחד הם בעלי מעמד "תושב" במדינת ישראל, אך מאידך הם לא אזרחיה, כך שאינם רשאים לבחור או להיבחר לכנסת.
מדוע מתעלמת ישראל מדרישת הפלסטינים לאפשר את הצבעת תושבי ירושלים? משום שזה עלול ליצור "תקדים מסוכן"? לא, התקדים כבר קרה. אולי משום שבבחירות הקודמות עלה חמאס, וישראל חוששת שהתוצאה תחזור על עצמה? שלומי אלדר כתב באתר "אל מוניטור" כי המטרה של ישראל בסירובה המוחלט היא לא לתת לרשות הפלסטינית דריסת רגל כלשהי במזרח ירושלים, והציג מגוון דוגמאות של צווים ואיסורים על עריכת אירועים של הרשות בבירה.
לדעתי, ההתנגדות מוטעית מיסודה. נכון, המצב רגיש ועלינו להיות חכמים וזהירים, אבל יש לאפשר לפלסטינים תושבי העיר להצביע לרשות הפלסטינית. מדוע? כפי שאומר כדורה פארס לאלדר: "לא צריכה להיות לישראל כל בעיה (להסכים), שכן תושבי העיר הפלסטינים אינם אזרחי מדינת ישראל. אמנם הם מחזיקים תעודות זהות ישראליות, אבל התעודות הללו אינן מקנות להם זכות הצבעה לכנסת. הם נטולי אזרחות". לדבריו, הצבעה לפרלמנט הפלסטיני "לא תשנה דבר ממעמדה של העיר בעיניכם. עדיף לקיים את הבחירות בהסכמה מאשר לקיים אותן בבלגן מאחורי הגב של ישראל".
אני נאלצת להסכים עם פארס. אני לא נאיבית, וברור לי שכל מהלך כזה הוא ניסיון לצבור כוח ומעמד בבירה. אבל יש כאן עניין נוסף, רעיון ישן־חדש שאינו מוכר דיו בחברה הישראלית, וזו הזדמנות מצויינת להציגו בפועל ולהוכיח שהוא ישים.
בין הים לירדן חיים שני עמים. הם שונים במהותם, בתרבותם, בזהותם הלאומית ובשאיפותיהם. לעיתים קרובות, שוב ושוב, עם אחד זורע טרור כדי להחליש את רוחו של העם האחר ולהבריחו, או לכפות עליו הסדר נסיגה בשלבים. לכן אני מגדירה את הערבים היושבים בצד זה של הירדן – אויבים. עד כאן?
ישבו חכמינו וניסו לפתור את הבעיה, והגיעו לכמה פתרונות ידועים, שכולם מושתתים על עקרון ההפרדה הפיזית בין האוכלוסיות: פינוי היהודים מיו"ש, או פינוי הערבים. שני הפתרונות לא ישימים.
ישבו חכמינו היותר חכמים, וחשבו על פתרון טוב יותר: נשאיר את כולם במקום. נספח את יו"ש, נפרק את הרשות ונחזיר את הגלגל לתקופה של תיאומים ביטחוניים בלבד. תקופת ראשי הכפרים. לפלסטינים ניתן לבחור: מי שרוצה להישאר בשקט, להיות נחמד ולזנוח את שאיפותיו הלאומיות – מוזמן. מי שבוחר לעסוק בטרור וחולם על פלסטין השלמה, לא יוכל לשהות בשטח, ויגורש הוא ומשפחתו.
אבל מה יהיה מעמדם של הערבים שבחרו להישאר תחת תאנתם? הו, טוב ששאלתם. מעמדם יהיה זהה למעמד של תושבי ירושלים. הם יהיו תושבים. תאמרו: אם נספח את יו"ש אנחנו עלולים למצוא את עצמנו כמיעוט במדינה שלנו! אענה: הדאגה מוצדקת אבל אינה במקומה. אם הפלסטינים יהיו תושבים בלבד, לא תהיה להם זכות הצבעה לכנסת, כפי שאין לערביי ירושלים. יש לזה תקדים, והוא עובד.
אז איך יממשו תושבים אלו את זכותם הדמוקרטית? בשלב הראשון, כנראה, הם לא יצביעו יממשו אותה (כי פירקנו את הרש"פ, ע"ע), אבל בהמשך, כשתגיע ההפיכה המחויבת בירדן, שבה השליט הוא מיעוט בדואי השולט על אוכלוסיית רוב פלסטינית המונה כמעט 80 אחוזים, הם יצביעו בבחירות לפרלמנט בעמאן.
אז למה בעצם אנחנו מתנגדים כל כך? אולי הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה.
