חמישית מתושבי ישראל, לפי המוסד לביטוח לאומי, חיים "מתחת לקו העוני". 1.8 מיליון, רבים מהם קשישים, וגם כמובן "מיליון ילדים עניים". זהו הטקס השנתי של דו"ח הבט"ל על העוני בישראל. דו"חות חלופיים או "אלטרנטיביים", שמתפרסמים בעקבותיו, מציגים בדרך כלל מספרים "אמיתיים" ואיומים יותר. אבל בדיקה קפדנית מראה שהתמונה, גם בקרב המוגדרים "עניים", קודרת פחות. אחד הדברים המדהימים הוא שיעור הבעלות על מוצרי צריכה בני קיימא.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב־99.8% ממשקי הבית בישראל יש מקרר, ב־96.4% יש מכונת כביסה, ב־86.5% יש מיקרוגל, 87.8% מחזיקים בטלוויזיה, ואם כל זה נדמה לכם טריוויאלי, כדאי לדעת ש־93.5% ממשקי הבית מחזיקים מזגן וב־97.9% יש טלפון נייד אחד או יותר. ביניהם, כמובן, רבים מהעשירונים הנמוכים, וכאלה שהמוסד לביטוח לאומי מגדיר כעניים.
שיעור הבעלות על מוצרי צריכה יקרים יותר, שנחשבים למותרות בעיני רבים באוכלוסייה, גבוה למדי בקרב העשירון התחתון. למשל, ב־42.8% ממשקי הבית בעשירון התחתון יש מכונית אחת לפחות, וב־4.8% יש שתי מכוניות ויותר. בקרב החמישון התחתון, שני העשירונים הנמוכים, הבעלות על דירה עומדת על 48%. כלומר, כמחצית מהחברים בשכבת האוכלוסייה החלשה ביותר בישראל מתגוררים בדירה בבעלותם. עוד מעניין לדעת של־12.6% מהעשירון התחתון יש קונסולת משחקים, ל־14.6% יש מתקן לטיהור מים, ל־36% יש צלחת לוויין ול־5% יש אופניים חשמליים (לעומת קצת פחות מ־6.6% בעשירון העליון).
אלה חדשות מצוינות, אך הן לא יפתחו את מהדורות החדשות ולא יככבו בהודעה לעיתונות של המוסד לביטוח לאומי. אנשי המוסד חייבים להוכיח שהעוני בישראל עולה על גדותיו ויוצא משליטה, כדי להצדיק את קיומם. תמונות של קשישים מחטטים בפחים מוכרות עיתונים שיושלכו אחר כך לאותם הפחים, ואנשים נהנים לצקצק מול מסך הטלוויזיה בגודל 70 אינץ' שקנו בבלאק פריידיי האחרון, שגם הוא יושלך לפחים הללו בעוד שנתיים־שלוש.
בין אלה ובין שיפור מצבם האמיתי של העניים, שוודאי קיימים בישראל, אין דבר. בישראל, עני מוגדר כמי שהכנסתו נמוכה ממחצית ההכנסה החציונית בישראל, כלומר מי שהכנסתו עומדת על פחות מ־2,875 שקלים לנפש. אם ההכנסה החציונית בישראל עולה – כפי שאכן קורה בשנים האחרונות – קו העוני עולה עמה, ומספר העניים עלול לגדול גם אם מצבם לא הורע כלל.
במילים אחרות, המוסד לביטוח לאומי בישראל אינו מודד עוני אלא עוני יחסי. הוא אינו מודד את מצב השכבות החלשות בישראל ובוחן אם הוטב או הורע במשך השנים, אלא מביט במצבה של תחתית האוכלוסייה בהשוואה לשאר האוכלוסייה. שיטת המדידה הזאת מובילה לאבסורדים. אף שחל שיפור במצבם הכלכלי של כל אזרחי ישראל, ושל העניים בפרט, שיעור העוני גדל.
העידו על כך בדו"ח העוני מחברי הדו"ח עצמם: "צמיחת המשק והגידול בתעסוקה ובשכר ב־2018 הובילו לעלייה ברמת החיים. ההכנסה הכספית הפנויה לנפש תקנית עלתה ב־2018 ב־4.1% במונחים ריאליים, ובהתאם לכך עלה גם קו העוני".
האבסורד מדהים כשמסתכלים על אוכלוסיית הקשישים. שם, לפי דו"ח הבט"ל, "העלייה בעוני באה על רקע הטבה אבסולוטית במצבם". במשפחות הקשישים ההכנסה הפנויה עלתה בשיעור של כ־6%, יותר משיעור העלייה בכלל האוכלוסייה, מה שמעיד על שיפור ניכר ברמת חייהם. אבל מכיוון שבקרב קשישים עשירים השיפור היה גדול יותר, התרחבות הפערים העלתה את שיעורי העוני בקרב קשישים, שחיו עד פרסום הדו"ח בתחושה שרמת חייהם דווקא השתפרה.
מדידת עוני יחסי היא מתכון לבעיות. אנשים רבים נמצאים ב"עוני" באופן זמני במהלך החיים. סטודנטים הלומדים מקצוע שעתיד להניב להם שכר גבוה, אבל בינתיים מתגוררים עם ההורים ומתפרנסים ממלצרות מוגדרים עניים. כמותם גם אנשים שאינם עובדים, אך בבעלותם נכסים רבי ערך. סטטיסטיקה היא כידוע צורה של שקר, אבל בכל הנוגע לדו"חות העוני, השקר גס במיוחד.
