לאחר שהתפוצצה פרשת אפי נוה בינואר 2019, טען פרקליט המדינה שי ניצן בלהט שהחומרים מהטלפונים הניידים של נוה לא דלפו, והמשטרה ערכה בהם חיפוש סלקטיבי באמצעות תוכנה מיוחדת ומילות חיפוש, לאחר שקיבלה לשם כך צו שופט. לאחרונה התברר שתוכני הטלפונים גם דלפו וגם הגיעו לידי גורמים המקושרים לארגוני פשיעה. עשרות שופטים, פוליטיקאים ועיתונאים מסתובבים בימים אלה מבועתים מהחשש ששיגם ושיחם עם ראש לשכת עורכי הדין לשעבר ייחשף לעיני כול. אחד מהם, שופט בכיר, כבר נמצא על הגריל בעקבות כתבות שחשפו מה שנראה כיחסי תן וקח בינו לבין נוה.
אני חשבתי כבר אז שההחלטה של ניצן להעניק חסינות לכתבת הדס שטייף החתומה על כל הבלגן הזה, עלולה להתברר כשגיאה המקצועית הכי חמורה שלו לאורך הקדנציה. נסביר למה. סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 5 לחוק המחשבים קובעים כל אחד בנפרד עונש של חמש שנות מאסר על מעשים מהסוג של פריצה לסלולרי פרטי. חמש שנות מאסר מדרגות את המעשה כעבירה חמורה מסוג פשע.
השאלה היא למה. למה המחוקק הישראלי ראה לנכון להחמיר כל־כך בעבירות על הגנת הפרטיות? בשביל להעמיק את השאלה אפשר להתבונן על פרשת נוה מהסוף להתחלה. על פניו, כל אזרח הגון שנחשף למעשים המושחתים שתועדו בטלפון של ראש לשכת עורכי הדין לשעבר ונחשפו בתקשורת, מבין שמדינת חוק נורמלית לא יכולה להגיב בשוויון נפש להתנהלות מהסוג הזה. אם מועמדת למשרת שיפוט תאמין שהדרך למשרה הנחשקת עוברת במיטתו של אחד מחברי הוועדה לבחירת שופטים, אנחנו כחברה נמצאים בבעיה קשה מאוד.
אבל, בשביל להיות מדינת חוק לא מספיק לשמור על האתוס של "וביערת הרע מקרבך", אלא חובה לחתור לכך ששמירה על החוק תיעשה על פי החוק ולא באמצעות רמיסת זכויות אדם אלמנטריות. מדינות שבהן כל אמצעי מקדש את המטרה של מיצוי ההליך הפלילי, מוצאות את עצמן מהר בגיהינום חברתי.
במקרה של נוה מדובר על סכסוך גירושין שהידרדר למקום נמוך כל־כך שגרם למעורבים לאבד כל רסן במריבה ולשלוח יד לטלפון הנייד הפרטי של היריב. ואפשר גם בלי להשיג פיזית את הנייד של אדם שרוצים להתנקם בו, כי כל אדם שהפרוטה מצויה בכיסו יכול לגשת היום לדארק־נט – הרשת האפלה באינטרנט – ולרכוש תמורת כמה אלפי דולרים רוגלה שמאפשרת השתלטות מלאה מרחוק על טלפונים ניידים. הרוגלה הזו מאפשרת לעבריין לפרוץ מרחוק לרמקול, למצלמה, לג'י־פי־אס, לתיבת המייל, למסנג'ר ולוואטסאפ, ולדעת הכול, אבל הכול, על האדם שהוא רוצה להחריב את חייו. חברה חפצת חיים לא יכולה לאפשר את זה. חברה חפצת חיים חייבת להילחם בזה. הנזק החברתי של חילול הפרטיות עלול להגיע לרמות שאי־אפשר בכלל לדמיין.
אנשים אומרים, טוב, אז שבכירים יבינו שאסור להם להחזיק מאהבת, וככה על הדרך נרוויח גם משפחות חזקות. אבל הסיפור האמיתי אינו כן או לא מאהבת. הסיפור הוא שאין שום אפשרות לקיים פוליטיקה, משפט או עיתונות בלי פרטיות. לא לחינם מקדש הדין הישראלי את מוסד החסיונות, בין אם זה חסיון עורך דין־לקוח, חסיון רופא־מטופל, או חיסיון של מקורות עיתונאיים. ומה שעשתה הדס שטייף ואישר בדיעבד שי ניצן, הוא פריצת סכר מסוכנת שעלולה להציף ולהפוך עולם למים.
אפשר ללמד זכות על ניצן ולהגיד שהוא היה תמים. שהוא ראה את הפרשה הזו דרך משקפיים צרים מאוד של שומר סף, שלהוט להעמיד לדין אנשי ציבור שסרחו ולא חושב מספיק על הנשורת הגרעינית שמתפזרת סביב.
אבל בנקודת הזמן הנוכחית, הדרך היחידה לתקן את הנזק הגדול שנגרם היא להחזיר את הסיפור לנקודת ההתחלה ולפתוח בחקירת משטרה נגד הדס שטייף.
