"אני אומר במפורש שכנופיה הנקראת 'כנופיית שלטון החוק' העלילה עלי, ועד היום אני נמצא כביכול בחקירה תחת אזהרה ואין בכלל חקירה. אותה כנופיה רצתה למנוע את המינוי שלי".
את הדברים הללו לא אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא השר הנכנס דוד ביטן וגם לא השר לשעבר חיים כץ. את המשפטים הללו אמר מי שהיום הוא נשיא המדינה, והיה אז שר התקשורת. ראובן ריבלין, למי שלא זוכר, היה אמור להתמנות לתפקיד שר המשפטים בממשלת שרון הראשונה. אלא שריבלין נודע גם כאחד הקטגורים הגדולים ביותר של המהפכה החוקתית מבית מדרשו של פרופ' אהרון ברק (וגם כאיש ימין אידיאולוגי מאוד). וכך, מיד כשנודע על הכוונה למנות את ריבלין לשר משפטים, צפו על ריבלין פתיתי מידע שאי מי החזיק באמתחתו לעת מצוא, ונפתחה חקירה פלילית נגדו בטענה לבעייתיות בקשרים בינו לבין הקבלן דודי אפל.
כמובן שמיוניו של ריבלין לתפקיד בוטל מיד, וחבר הכנסת החביב והחייכן – שנחשב אז לאחד ממקורביו של ראש הממשלה שרון – נאלץ להסתפק בתיק התקשורת.
ריבלין דאז, כנראה כמו ריבלין דהיום, היה משוכנע שמישהו – חלק מ"כנופיית שלטון החוק" שעליה הוא דיבר – תפר לו תיק. מאז זרמו הרבה מים בשילוח, אבל התחושה שהצמרת המשפטית של מדינת ישראל מתנהלת לעיתים כמו כנופיית פשע לא התעמעמה – בדיוק להיפך. לא צריך להיות מתומכיו של ראש הממשלה נתניהו על מנת לתהות איך קרה שמשפטן בכיר ומוכשר כמו אייל ינון, היועץ המשפטי הוותיק והבקי של הכנסת, מתנהל תוך התעלמות מהסדר ניגוד עניינים ברור מאוד שעליו הוא חתום ומתעסק בבקשת החסינות של ראש הממשלה.
ינון הוא בן זוגה של עורכת הדין עמית מררי, המשמשת מזה למעלה משנתיים בתפקיד המשנה ליעמ"ש (פלילי). מתוקף תפקידה הייתה מררי בורג מאוד משמעותי בצוות שפעל יחד עם מנדלבליט לעיצוב וניסוח כתב האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. דיון בחסינותו של בנימין נתניהו, אם וכאשר יתקיים, יהיה ממוקד רובו ככולו בעבודת הצוות המדובר. ינון, כך לפחות על פי הסדר ניגוד העניינים עליו חתמה מררי, אמור לא לעסוק בשום נושא שבו היא מטפלת. החסינות לנתניהו קשורה באופן מובהק למררי, ולכן פשוט קשה להבין מה חשב לעצמו עו"ד ינון. התגובה שלו, לפיה העלאת הטענה לניגוד עניינים היא "עניין ציני ומלאכותי שנועד להלך אימים על היועץ המשפטי לכנסת" – מדהימה לא פחות. הדימוי הכי מתאים לכך הוא הגמל שאינו רואה את דבשתו.
נכון, אייל ינון הוא לא הנבל בסיפור של נתניהו. הוא לא חקר את ראש הממשלה, הוא לא גיבש את כתב האישום נגדו ולא היה זה אשר החליט להגיש אותו. אייל ינון גם הבהיר כבר שלא ישתתף בדיונים לגופה של שאלת הסרת החסינות, וכמובן שכך ראוי. אבל ינון הוא דוגמה נפלאה לחוסר ההבנה של משפטנים לכך שהם מתנהלים בסטנדרט כפול. מכל העולם הם דורשים התנהגות בסטנדרט מסוים, אולם כאשר הדברים מגיעים אליהם הסטנדרט תמיד מקל יותר ופשרני הרבה יותר. התחושה שמדובר בכנופיה שהערך העיקרי שלה הוא שמירה הדדית על הגב מתגברת לנוכח התנהלותו של ינון, לא נחלשת.
