השלב המכריע של ההתבגרות הוא לדעתי הגמילה מטופי. בעיני ילדיי הצעירים, אין ביקום כולו מעדן מובחר יותר מאשר סוכריית טופי שהושלכה על חתן בר־מצווה ונמעכה תחת סוליית הגבאי. בשלב מסוים של ההתפתחות משתפר פתאום חוש הטעם, והאיש הצעיר לא יהיה מוכן לאכול את הדבר הזה אפילו אם תשלמו לו. טופי הוא פשוט מתוק מדי.
כולנו יודעים שמתוק מדי זה לא בריא; "אכול דבש הרבות לא טוב", כנאמר במשלי. אבל לא תמיד קל להיגמל מהמתיקות הזו. כשהחלטתי ששתי כפיות סוכר זה יותר מדי לכוס קפה אחת, במשך שנה שלמה הקפה היה לי מר. רק אחרי שנה התחלתי להרגיש מתיקות גם עם כפית אחת. בסופו של דבר, טעמים עדינים מהנים יותר מאשר טעמים חזקים, אבל רק אחרי שהתרגלת אליהם. ייתכן שיהיה קשה לאדם לחוות מתיקות בחייו היומיומיים, אם התרגל לצרוך סרטונים שמראים תינוקות חמודים אומרים "אמא אני אוהב אותך" בעודם משחקים על מצעי פוך עם כלבלב פלומתי הפוער עיניים גדולות לנוכח קשת בענן. אבל אם ייגמל מסרטונים מתוקים מדי, יחזור להרגיש מתיקות גם לנוכח ילד שאומר "ביי אבא" וטורק את הדלת.
פקעיות הטעם בלשון שלנו יודעות לזהות חמישה טעמים. רוב האנשים יאמרו מיד: מתוק, מלוח, מר, חמוץ וחריף. זה כמעט נכון, אבל חריף אינו טעם, אלא תחושת צריבה בלשון. כשאנחנו ממלאים את הפיתה בחריף, אנחנו למעשה גורמים לעצמנו בכוונה כווייה קטנה. ובכל זאת, אין כל רע בקצת חריף. זה נכון גם בכתיבה. אני עצמי מכיר באופן די קרוב כותב אחד, שמדי פעם שם קצת חריף גם בטקסטים שלו. אבל הוא משתדל מאוד להקפיד שהטקסטים שלו יהיו שווארמה עם קצת חריף, ולא חריף עם קצת שווארמה.
פוליטיקאים טובים יודעים את הסוד הזה, ומוסיפים לקמפיינים שלהם קצת חריף. יש אחרים, שחושבים שהם פוליטיקאים טובים, והם רואים שהחריף תופס, ולכן מגישים למצביעים פלפל חריף ברוטב סחוג מתובל בוואסאבי. הכימאי האמריקני וילבור סקוביל ניסח סולם למדידת החריף. בננה מתוקה היא אפס בסולם סקוביל, בעוד הפלפל החריף הנמכר בישראל מגיע במקרי קיצון ל־10,000 באותו סולם. את הקמפיין התוקפני של מפלגת השנאה "ישראל ביתנו" נגד הדתיים אני מעריך בחמישה מיליון סקוביל, שזה כבר תרסיס פלפל, מאלו שאמורים לנטרל בריונים. זה כבר הרבה מעבר לכווייה קטנה בלשון, ולזה אסור להתרגל. אסור גם להגיב באותו סגנון של שנאה.
אם חריף אינו טעם, מהו הטעם החמישי שהלשון שלנו יודעת לזהות? אוּמאמי. זה טעם עדין מאוד וקשה להגדרה. חִשבו על הטעם של פטרייה, שקשה מאוד לאבחן, ובכל זאת הוא טעים (למעשה, "אומאמי" זה פשוט "טעים" ביפנית). לפעמים אנחנו נוטים לחשוב שהתוקפני, החריף והגס תמיד יגברו על המורכב והעדין. אך העובדה היא שאנחנו מחווטים לחוש טעמים עדינים. בסופּר יש יותר מדפים עם פטריות מאשר מדפים שמלאים בפלפל חריף.
זה נכון גם בעולם הרוח והנפש. אפשר לשער שגם בזמן הרמב"ם היו אנשים שכתבו כתובות גרפיטי גסות בשירותים, והיו פוליטיקאים שניהלו קמפיינים של הסתה. אותם שכחנו מזמן, בעוד את כתבי הרמב"ם המתוחכמים אנחנו לומדים בכל יום. קצת חריף זה בסדר, וגם הרמב"ם לא התנזר ממנו, אבל לא עליו יכול להתבסס המזון של הנפש.
רק בחברות חולות מאוד מגיעים פוליטיקאים לשלטון בזכות קמפיינים של שנאה. בחברות בריאות, פוליטיקאים שמפיצים שנאה עושים כותרות, אך נשארים בשוליים. לעדינות ולמורכבות יש כוח ויש קהל. הפוסטים היותר חריפים שלי בפייסבוק אינם הכי פופולריים, וכמוהם גם הפוסטים הכי מתוקים. לעיתים קרובות דווקא הפוסטים שהולכים נגד מוסכמות הפייסבוק – ארוכים, קצת אינטלקטואליים, מורכבים יותר – זוכים לאהדה רבה יותר. הספרים שלי, שיש להם הרבה פחות חשיפה מיידית מאשר לפוסטים ברשת והם דורשים מאמץ מורכב יותר מהקוראים, משפיעים הרבה יותר מאשר הפוסטים; וספרים אחרים, שהם חכמים ומורכבים יותר משלי, גם משפיעים הרבה יותר.
פוליטיקאים שסוחרים בשנאה גורמים נזק לעצמם בטווח הארוך, אבל גורמים נזק לכולנו בטווח הקצר. לנוכח ההרגל החדש של החברה הישראלית – בחירות בכל ארבעה חודשים – יש פוליטיקאים שמרגישים שחושינו קהו, ושהדרך היחידה לזכות בתשומת ליבנו היא להתיז תרסיס פלפל על לשוננו. אנחנו צריכים להוכיח להם שהפשע הזה לא משתלם. תנו לנו קצת מר וקצת מתוק, קצת חמוץ וקצת מלוח. תנו לנו פחות חריף; תנו לנו יותר אומאמי.
