"וואי, הייתי מאוהבות בו קשות", היא אמרה בעיניים נוצצות. היא היום כבר בת 28 ואמא בעצמה, אבל כשדיברנו על הרב שלה מהמדרשה זה עלה. "הוא מושלם", היא אומרת, "פשוט מושלם".
זה קורה המון, המון. אני לא יודעת למה זה קשור; לכך שאת צעירה, אולי גם לכך שאת דתייה. הרי מאז דורי ועד הדור של היום, נודה או לא, אחד ה־חלומות של בנות המגזר הוא להתחתן ולהקים משפחה (בלי להכליל. סתמו, טוב? כן, אני יודעת שיש גם בנות שהחלום שלהן הוא לרוץ מרתון מהר יותר משיאן העולם, אני מדברת על אחרות). בכל מיני צמתים את נפגשת עם מישהו כזה. ר"מ או מורה או מדריך או רכז. אחד שיודע המון ויש לו חיוך כובש וכריזמה ואנרגיות. הוא מלא בעשייה ובאידיאלים. את בוהה בו, נהנית להקשיב לו, אי אפשר להוריד את החיוך מהפנים שלך. את מתרגשת לפני השיעורים שלו, אולי אפילו מתחדשת, מתקשטת. זה ברור לך שאין מצב; אמנם הלב שלך דופק וכל זה, אבל דבר אחד ברור לך, שאין מצב. את יודעת שהוא נשוי ועם ילדים והכול. ועדיין. מי יודע מתי עובר הגבול בין הערצה לאהבה.
כל השנה זה בסדר, מדי פעם עולה ומדי פעם יורד. את מאושרת כשהוא צוחק ממך ומתעלפת מהתרגשות אם הוא בודק שהכול בסדר איתך. שוב, בינך ובין עצמך, את יודעת שהכול אצלך בראש ושזה לא משהו לזוגיות – אבל הוא משהו מיוחד בשבילך, נקודה. לא יעזור. את מדברת עליו ונזכרת בדברים שהוא אומר. בשבילך הוא משהו מיוחד. ופתאום יש איזו שבת (אולפנה/מדרשה/סמינריון/ שבת זכור – מחקו את המיותר) ובאופן מדהים, המראה של המשפחה שלו דווקא לא "מוריד לך", ולא גורם לך למבוכה או לייסורי מצפון על כל אותם הרגשות. להפך, ההערצה רק נהיית גדולה יותר, כי מה יותר נפלא ומרגש מבחור, גבר צעיר, לא נער כמו החברים מהשבט שלך, או החיילים בצבא מהסניף. בחור שהוא כל כך מקסים ואבהי וחם, ויש לו איזה ילד מתוק על הידיים והוא מקסים עוד יותר. הוא מסתכל על אשתו באהבה והיא מסתכלת עליו, ואז את אומרת לעצמך – ככה אני רוצה. כזה בדיוק.
ולמה אני כותבת על זה? לא כי אני דואגת לבנות, ממש לא. זה עובר. זה טבעי וזה עובר. במקסימום יישאר רק אידיאל, של בן זוג שהיא רוצה שיהיה לה. כזה ששואף למשפחה ולערכים. איש שעוסק בחינוך ובנוער. אני גם לא דואגת לו, רוב האנשים בתחום מודעים היטב למה שקורה סביבם, מודעים לכוח ולהשפעה שלהם ויודעים להיזהר. רובם יודעים לשמור על עצמם ולשמור על מה שיוצא להם מהפה. אני כותבת על זה בגלל המעט, הקצה, שלא יודעים לשמור על עצמם. גם מהצד שלה, וגם מהצד שלו.
מהי אותה מרות שכל כך הרבה נכתב עליה? היא בדיוק זה: הערצה פשוטה ותמימה למישהו בכיר ממך, מנוסה ממך, חכם ממך. מישהו שאת רוצה להתייעץ איתו, שאת רוצה שישפיע על חייך. זה יכול להיות בוס, או מפקד בצבא. ברוב המקרים, זה אפילו לא קשור למראה, אלא לדבר הזה – הפער הזה בינך לבינו. ואם הוא אדם משגע, אז בכלל. אני כאן כדי להעלות את זה למודעות של אלו שזה מכלה אותן, באהבה או בייסורי מצפון. להרגיע אותן שזה נורמלי, אבל גם להזהיר אותן מהקצה השני. כי ברוב המקרים הוא באמת אחראי ומודע, אבל ישנם אלו – שגם הם מקרי קצה – שיודעים לנצל את זה היטב, לקחת את התום המאוהב הזה ולשחק איתו במקרה הטוב או לפגוע בו במקרה הגרוע.
אני כותבת על זה בשביל ההורים שלה. כדי שתמיד יקשיבו ולא ייבהלו, אבל יהיו בבקרה על זה. במצבי רוח, בשמחה. רק להיות על זה. לתת סימנים איך לשמור על הגבול, להסביר בפשטות ובנקיות מה עובר את הגבול. אני יודעת שהרוב הוא לא כזה; הוא טוב ומקסים וטהור ונפלא ומשפיע לטובה ומקנה ערכים. וברוב המקרים גם אני אאחל לבנות שלי שיזכו לבחור נהדר כזה. אבל אני כותבת את זה כי מי שלא מבין באיזו עמדה לא שוויונית, פגיעה וחלשה יכולות להימצא התלמידות/חניכות/עובדות האלה שדיברתי עליהן – הוא תמים, או פשוט לא יודע כלום.
