בלילה אחד השבוע נדדה שנתי. התעוררתי בבעתה, ידיי החזיקו בכוח בכרית ומצחי היה מיוזע. הבטתי לצד הריק במיטתי (כן, שותפי לחיים שוב טס לחו"ל ואנחנו לא נדבר על זה), ולא הצלחתי להירדם בחזרה. ובחלומי, אני תקועה בתוך המעלית והמים עולים מעליי. אני מצפצפת בהיסטריה בכפתור המצוקה, דופקת בחוזקה על דפנות המעלית. הכול כל כך מוחשי. בדיוק כשהמים כיסו את ראשי התעוררתי וגיליתי שאני לבד, ושאני בכלל צריכה לפחד מאיזה גנב שיפרוץ לי לבית כי השארתי את כל הדלתות פתוחות.
יש אנשים שחולמים שהשיניים שלהם נושרות, יש כאלו שמדמיינים את עצמם נופלים לתוך בור תוך הטחת הרגליים במזרן, ויש אנשים כמוני, שהסיוט הקבוע שלהם הוא היתקעות במעלית. לשני אנשים הסיוט הזה התרחש השבוע במציאות. סתיו הררי ודין שושני נתקעו במעלית שהוצפה בסערה, הם זעקו לעזרה ואיש לא הצליח להושיע. איזו דרך נוראה למות בה.
פעם לא נסעתי בכלל במעליות. ידידיי הקרובים עוד זוכרים את התקופה שבה כולם נדחפו למעלית ואני הייתי עולה אפילו 12 קומות ברגל. עם הזמן התרכך הפחד והיום אני מסכימה להיכנס רק למעליות חדישות ורחבות ידיים עם מיזוג. אם המעלית ישנה או קטנה מדי, אין סיכוי שאכנס אליה. בטיול האחרון לארצות־הברית נכנסתי עם המזוודה למעלית מימי רוזוולט (לא סגורה איזה מהם), לא לפני שהשבעתי את האיש בלובי שאם אני מצפצפת באזעקה הוא עצמו וכל משטרת ניו־יורק מתייצבים לעזרתי.
את הקלאוסטרופוביה שלי הרווחתי ביושר. הימים ימי תנועת הנוער, ובגיחה של מחנה הקיץ המדריך זיהה מערה קטנה והכניס אותנו לתוכה. היא הייתה צפופה מאוד. אפשר היה להתקדם בה רק בגב כפוף ורגליים מקופלות. ככה נכנסנו לשם, מאות חניכים בזה אחר זה. לפתע כולם עצרו. המדריך שכח לבדוק שיש למערה פתח יציאה, ונאלץ להודיע לכל הילדים שיעבירו אחורה מסר להישפך החוצה. לך תגרום למאות חניכים רועשים בכיתה ה' להתייחס אליך ברצינות. ישבנו שם במשך שעה, מאות ילדים תקועים במערה, וראיתי את מותי.
מאז אני מפחדת ממקומות סגורים. יש לי גם עוד כמה פחדים בארסנל, כמו פחד קהל, פחד מבדיקות שמוציאים בהן הרבה דם ופחד מהמילים "וריד" ו"גיד". בכל פעם שאני שומעת אותן עוברת בגופי צמרמורת ואני מרגישה שמישהו מפרק מתוכי את כלי הדם. אני מתמודדת עם פחדיי בגבורה, יש לציין. מעולם לא נטלתי נוגדי חרדה, ושיטת החשיפה המבוקרת סייעה לי להגיע למצב שבו אני מסוגלת להתנהל בעולם ולווסת את פחדיי באופן סביר.
כשליש מאוכלוסיית העולם סבלה או תסבול מחרדה במהלך חייה, כך אומרות הסטטיסטיקות. ברוב המקרים זה מצב שאפשר לחיות איתו, אבל מה שמקשה על איכות החיים הן הבושה וההסתרה שנלוות לחרדה, בייחוד במצבים של התקפי חרדה. ומה שאותי מסתכל באופן אישי הוא חוסר ההבנה כלפי אנשים שנתונים בחרדה, והניסיון לתת לאדם החרד עצות מטופשות.
אני למשל סבלתי במשך שנים מחרדת אולפן. בכל פעם שהייתי עולה לשידור חי הייתי מרגישה איך הגוף שלי נדרך, הנשימה הופכת לכבדה, חולשה איומה חולפת בי וקולי מתחיל לרעוד. שותפיי לפאנל ניסו פעמים רבות להרגיע אותי במשפט "תדמייני שאנחנו בשיחה בסלון ואף אחד לא צופה בנו". אבל הנה העניין – אנחנו לא בסלון, ומאות אלפי אנשים צופים בנו! הרי ממה נובעת חרדה? ממודעות יתר לסכנות האורבות לך. דמיינו שנמר דוהר אליכם ומישהו אומר לכם: "שטויות, מה אתם נלחצים? כולה נמר!" – ככה מרגיש אדם חרדתי כשנותנים לו עצות מיותרות.
מה כן עוזר לריכוך החרדה? במקרה שלי גיליתי שלגימה קטנה של ערק לפני כל שידור מנמיכה את התסמינים, ובעיקר המחשבה "במקרה הכי גרוע, מה כבר יקרה?". הכוונה היא שלפני השידור אני צריכה לשמוע מכל צוות האולפן, כולל התאורן והבמאי, שאם במקרה אני מאבדת הכרה מרוב לחץ הם לא נשארים לצלם ולהפיץ את הפדיחה שלי ברשת, אלא עוצרים את השידור ומרימים אותי. זה כמובן מעולם לא קרה, כי החרדה היא בעצם דרך של הגוף להגן על עצמו באמצעות דריכות־יתר. אבל בתור הצהרה אני צריכה לדעת שבתסריט הכי גרוע יבואו לחלץ אותי. שאם אקרא לעזרה מישהו ישמע.
אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה שאם במוקד החירום היה יושב אדם חרדתי שיודע איך התחושה להיות באזעקת אמת שכזו, אולי הוא היה מתייחס לקריאה של סתיו ודין יותר ברצינות.
ומגיע לכל אדם בישראל, בין אם הוא חרדתי ובין אם לא, שאם הוא נתקע במעלית יבואו לחלץ אותו במהירות. כי גם אם רוב האנשים שנתקעים במעלית נחלצים ממנה בשלום, יש משמעות לדקות האלה. יש משמעות לרגעים הארוכים האלה במערה, כשאת תקועה וזועקת ואין מושיע. זה אירוע שיכול להשפיע על חיים שלמים.

rachelm@makorrishon.co.il
