לפני כמה חודשים הרגשתי שאני רוצה ללמוד תורה. החיים כל כך מחניקים, אין בהם זמן. הגן של חיה נגמר בארבע, והגן של נח בארבע וחצי. אחר כך צריך לדאוג שחיה מוציאה אנרגיות באיזו גינה, ושנח אוכל כמו שצריך, אחרת הלילות הופכים לסיוט, הם גם ככה סיוט, אבל תמיד אפשר יותר. אחר כך צריך לקלח ולנגב ולהלביש ולהקריא סיפור, ועוד סיפור, ולצחצח שיניים, ולהרדים, אחר כך צריך לסדר את כל המהומה שנותרה בבית, את המשחקים שזרוקים בכל מקום, ואת הכתמים של הקוטג' על הרצפה, ואת הכיור הדחוס, מדהים כמה בלגן אפשר לייצר בשעתיים וחצי, ובסופו של דבר, אחרי שהכול נרגע, באה העייפות וזוחלת מתחת לעור, וככה לאט לאט הימים דועכים. לפעמים אני מצליח להרים את עצמי בלילות, ולהושיב את עצמי מול המחשב כדי לכתוב משהו. לפעמים אני מתמוטט על הספה, ואז מתעורר באישון לילה, מהצעקות של נח, אלא מה. ממה כבר אפשר להתעורר.
אחרי התיכון למדתי בישיבה מופלאה על הר הגלבוע. בימים הראשונים שלי בישיבה הרגשתי שהגעתי למקום הלא נכון. רוב רובו של סדר היום של התלמידים הוקדש ללימודי הגמרא. סדר בוקר, סדר צהריים וסדר ערב, כל היום גמרא. ואני כל כך שונא גמרא. אף אחד לא שונא גמרא כמו שאני שנאתי. איזה פרויקט מטורלל. חפירות שאין לתאר, בשפה בלתי נסבלת, ובלי סימני פיסוק. מה זה הדבר הזה. איך יכול להיות שזה הספר שכולם לומדים כל הזמן. איך אף אחד לא קם ואומר שהמלך הוא עירום, ושיש פה טעות איומה ונוראה. הלו, יהודים יקרים, סליחה, הלו, סליחה, חלה פה טעות נוראה, זה לא הספר שאתם צריכים ללמוד, לא לא, זה סתם ספר מוזר, בבקשה תפסיקו, די, תפסיקו עם זה, זאת טעות, חלה פה טעות, הרי לא ייתכן שזה הספר שכולם לומדים.
בקיצור, אחרי שבוע, החלטתי לעזוב את הישיבה. חבל על הזמן. אני והגמרא לא נסתדר בחיים. דיברתי עם ראשי הישיבה ועם כמה רבנים אחרים, וכולם המליצו לי להישאר בכל זאת, למצוא את הדרך שלי באוהלה של תורה. אחד מהם, זאביק שמו, שאל אותי בפשטות מה אני כן אוהב ללמוד, ואני אמרתי לו, אני אוהב ללמוד תורה, בראשית שמות ויקרא במדבר דברים, וזאביק אמר לי, נו אז תלמד תורה, ואני אמרתי לו, מה תלמד תורה, יש סדר בוקר וצהריים וערב, וזאביק אמר לי, בסדר, אז תלמד בהם תורה.
וככה יצא שלמדתי תורה, כל יום, כל היום, מבוקר ועד ערב. קראתי את החומש, ואת הפרשנים שדרשו אותו, ואת החוקרים שחקרו אותו. קראתי מאות ספרים, סיכמתי עשרות מאמרים, ישבתי באינספור שיעורים, את כל השנה ההיא שרפתי, בניסיון לגעת בספר הספרים. הייתה תקופה שאפילו ניסיתי ללמוד את התורה בעל פה, אבל כשהגעתי לפרשת נח הרגשתי שזה גדול עליי. לא משנה.
אחחחח איזו שנה מתוקה ועסיסית זו הייתה. כמו שאהבתי אז, לא אהבתי כל החיים. הייתי בירח דבש של מילים. אני וספר הספרים. איך אני אוהב את התורה, אתם לא מבינים. אבל גם הימים המתוקים ההם הגיעו אל סופם. בנובמבר אלפיים ושש התגייסתי לחטיבת הנח"ל, ומאז ועד היום לא למדתי תורה כמו שצריך. מדכא אותי לכתוב את זה, אבל זאת האמת. פרסמתי אמנם שני ספרים על התורה, אבל גם הם לא החזירו לי את הלחלוחית הטובה ההיא לנשמה. והחיים, כל הזמן הזה, כל כך צפופים ומחניקים. אין בהם זמן. כמעט כל לילה אני נרדם על הספה. והתורה, מה תהא עליה.
* * *
בקיצור, לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה ללמוד תורה. ללמוד וללמד. ובאורח פלא, במין זרימה מופלאה ופשוטה וקלה, התארגנו להן שתי קבוצות לימוד ספונטניות בפרשת השבוע, אחת בירושלים, ואחת בתל אביב.
ומה אני אגיד לכם. מה אני אגיד לכם. השיעורים האלה הפיחו לי חיים בלב. מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. בכל יום שלישי הייתי יושב ומכין את השיעור של מחר, ובכל יום רביעי הייתי מגיע לירושלים עם צמרמורת נעימה של איזה כיף ללמוד תורה עם אנשים. ובכל יום ראשון הייתי מגיע לשיעור שלי בתל אביב עם התרגשות עוד יותר גדולה, התרגשות של גם כאן יש אנשים שרוצים ללמוד ביחד. ובכל השיעורים הייתי יושב וקורא את פרשת השבוע בקול, ביחד עם כולם, ומדבר על הפסוקים היפים, ועל הרעיונות המרגשים, ועל הסיפורים היפהפיים. ומדי פעם מישהו בקהל היה זורק איזה רעיון מרגש, ואני הייתי מסתכל עליו וחושב לעצמי שהנה, גם הוא אוהב את התורה. ואולי הוא אוהב אותה גם קצת בזכותי. הרי זה פלא גדול.
* * *
בפרשת ויחי, שחותמת את ספר בראשית, יש רגע אחד, קטן ועדין ועצוב ויפה ומדויק. יעקב אבינו, הקשיש והתשוש, מבקש מיוסף לעשות איתו חסד אחרון. "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ, לְיוֹסֵף. וַיֹּאמֶר לוֹ – 'אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ – שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת – אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם'".
הבקשה הזו נראית אולי אלמנטרית ופשוטה, אבל האמת היא שבסיפור חייו העקום והמפותל של יעקב, יש כאן רגע חסר תקדים. את כל חייו בילה יעקב בבריחות ובפחדים, שוב ושוב נוטש אבי האומה את ביתו ואת חייו, כל הזמן הוא נרדף, כל הזמן הוא נגרר, כל הזמן הוא נסחף לאנשהו, כמו מדוזה. זה עצוב בדיוק כמו שזה נשמע. בהתחלה הוא בורח מארץ כנען לחרן, בגלל הפחד שלו מעשו אחיו. אחר כך הוא בורח מחרן כי הוא מפחד מלבן חמום המוח. אחר כך הוא בורח משכם לבית אל, כי הוא מפחד מיושבי הארץ שינקמו בו ובמשפחתו אחרי הבלגן של פרק ל"ד. ואחר כך הוא יורד למצרים, כדי לפגוש את הבן שלו, אבל גם כי הוא בורח מפחד הרעב.
שוב ושוב יעקב בורח. בחיים שלו אין רגע אחד של ריבונות עצמית ושליטה. "גנובתי יום וגנובתי לילה" הוא מעיד על עצמו. "מעט ורעים היו ימי שני חיי". זאת הסיבה שהבקשה הזו שלו בפרשת השבוע, מיוסף בנו, היא בקשה כל כך מרגשת. יעקב, לראשונה בחייו, בוחר מרצונו החופשי והמוחלט לעבור ממקום אחד למקום אחר. האיש שחי חיים שלמים של בריחה, זוכה כאן לרגע של בחירה. זו הטרגדיה של יעקב אבינו, ישראל, אבי האומה. זה סיפור על איש שלא משל על חייו, שחי בלי מקום בעולם, שהצליח לזהות את הבית שלו, את הבית האמיתי שלו, רק פעם אחת, כשכבר היה מאוחר מדי. זו הסצנה האחרונה בסיפורו הטרגי של יעקב אבינו. סיפור על איש שמת את הבחירות שלו, במקום לחיות אותן.
* * *
ולפני יומיים, ביום רביעי, העברתי בירושלים את השיעור האחרון שלי. אחרי כמעט שלושה חודשים של לימוד משותף, צפוף ופשוט, סיימנו את ספר בראשית. בתל אביב נותרו לי עוד כמה שיעורים ספורים. איך אני שמח שיש לי אותם, אתם לא מבינים. כשאני מנסה לחשוב למה השיעורים הללו היו כל כך משמעותיים עבורי, למה התרגשתי כל כך לקראתם, למה נהניתי כל כך להכין אותם ולהיות בהם, אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה. אולי הם הפיחו בי איזו חיות שדעכה עם השנים. אולי הם החזירו לי איזה זיק יהודי שאבד. אולי הם הזכירו לי שאני יכול לחיות את הבחירות שלי. הנה, עובדה, לפני כמה חודשים הרגשתי שאני רוצה ללמוד תורה, ומאז ועד היום אני באמת לומד.
החיים כל כך מחניקים, אין בהם זמן. לכל אחד יש את הדבר הזה, שמצית בו אש טובה, שמפיח בו חיים. יש כאלה שאוהבים טניס, יש כאלה שצריכים לצאת לטבע, יש כאלה שאוהבים לשבת ולכתוב, יש כאלה שמתקרחנים במסיבות אפלות, יש כאלה שאוכלים במסעדות יוקרה, יש כאלה שבורחים קצת לחו"ל, יש כאלה שמציתים מדורות, יש כאלה שמעשנים סמים קלים, ויש כאלה שלומדים תורה. לכל אחד יש את הקטע שלו, לכל אחד יש את הכיסופים החמים הללו, בכולנו שוקק איזה געגוע טוב.
וחשוב לפנות לדברים הללו זמן. זה מה שהבנתי בחודשים האחרונים. הדברים הללו לא קורים לבד. שיעורי התורה הללו שארגנתי לעצמי היו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לי בתקופה הקשוחה הזו שעוברת עליי. אני לא הבנתי את זה בזמן אמת, אבל עכשיו אני מבין. עשיתי עמדי חסד ואמת. הייתי זקוק לדבר מה, ואז אפשרתי לו לבוא אליי. וככה צריך. ככה צריך. צריך לבחור את החיים, לא לברוח מהם. ואם כבר בא געגוע, צריך לאפשר לו להתגעגע. זה ככה פשוט.
