רק ההיסטוריה תעריך ותשפוט את החלטתה של הציונות הדתית להושיט יד איתנה ונאמנה לנתניהו בשתי מערכות הבחירות האחרונות. חולשתה האלקטוראלית של הציונות הדתית נובעת הן מן הקשית הסלקטיבית של נתניהו והן מאתגריה ומתחיה הפנימיים, המתעצמים ומאיימים על יכולתה להמשיך למלא את תפקידה ההיסטורי. ראשיה, שריה ויועציה, עומדים נבוכים לנוכח פיצוליה.
המבוכה הפוליטית הפנימית, בפניה ניצבות מפלגות הציונות הדתית, עומדת בצילה של מבוכה רעיונית גדולה יותר, לנוכח התערערותה של התבנית המוכרת מאז מלחמת ששת הימים. תבנית המזהה את הימין הדתי הלאומי, כמעט באופן מוחלט, עם תפיסות שמרניות של דת ומדינה. קטגוריות מסורתיות של ימין ושמאל מדיני אינן חופפות עוד, בהתאמה, קטגוריות של זהות יהודית-דתית וזהות יהודית-חילונית. הסדר הישן בין דתיים וחילוניים מתרחק מישראל שאחרי הסכמי אוסלו וההתנתקות, ומותיר אחריו בלבול עצום בקרב ההנהגה הרוחנית, ההנהגה הפוליטית והציבור. משום כך, תמיכתה של הציונות הדתית בנתניהו כבר אינה מובנת מאליה שכן היא משרתת, בעקיפין, את השימור התודעתי של הסדר הישן, מחלישה אותה ובולמת אותה מלמלא את ייעודה ההיסטורי.
כדי לבנות את קומתה הבאה, ראוי לה לציונות הדתית לבחון בקור רוח את ההקשר ההיסטורי הרחב בתוכו מתחולל המשבר ואף להבחין בראשיתו של מפגש רב-עוצמה בין שני תהליכים היסטוריים, המאפיינים כיום את ישראל: התרחבותה של תודעה לאומית-מדינית בד בבד עם התרחבותה של תודעה לאומית-יהודית, למרות מערכת לחצים, מפנים ומחוץ, לבלימת שתי התפתחויות אלה.
בשנה האחרונה ניתן לזהות תהליכים פוליטיים שהתעצבו והתגבשו למבנה מוצק וחסר תקדים בהיקפו, של רוב יהודי בעל תודעה ימנית המונה כ-70 מנדטים. נתון זה איננו כולל עוד כ-18 מנדטים מקרב מצביעי כחול לבן המגדירים עצמם מרכז-ימין, וחמישה מנדטים מתוכם המזדהים כימין מדיני מובהק.
על פי מומחים מדיניותו הביטחונית של נתניהו הניעה תהליכים שמִרכזו את הליכוד, והפכוה ליורשת הגדולה של מפא"י, במקום מפלגת העבודה. הריאליזם הפוליטי של נתניהו ניהל את הסכסוך, ותורגם למדיניות הקפאת הבניה ביו"ש ואי-סיפוח שטחים. רק הלחצים הפוליטיים מימין לליכוד, בהנהגת הציונות הדתית, ותזוזות טקטוניות מצד אמריקה, גרמו לרה"מ לדבר על סיפוח. אישור הבנייה של השכונה היהודית החדשה בחברון, מניעת בנייה פלסטינית בלתי חוקית, המחוות הפרו-ישראליות מצד ארה"ב, והעובדה כי חאן אל אחמר עומד עדיין על תילו – מבליטות ביתר שאת את מדיניות השימור של נתניהו ומעמידות בספק את המנהיגות, המצופה מרה"מ 'הימני ביותר' שהיה כאן, להעז ולפרוץ את החסמים התודעתיים שעוצבו בעידן מפא"י והשתרשו בעידן הליכוד.
עם זאת, התמורות בהתגבשות התודעה הלאומית של הציבור אינן עומדות בזכות עצמן. נראה שהן התאפשרו הודות להתפתחות היסטורית אחרת, משלימה, הנמצאת בראשית התהוותה. התפתחות תודעת הזהות היהודית, הנחלצת ממצור אידיאולוגי מתמשך, וחווה שינוי רוחני, חסר תקדים בהיקפו ובאיכותו, מאז שוויון הזכויות האירופי שהוענק לחלקנו בשלהי המאה ה-18.
בשני העשורים שאחרי כישלון הסכמי אוסלו, ישראל חוותה תמורות תרבותיות חסרות תקדים בתחום הזהות היהודית. תמורות אלה מקבלות הכרה בקרב ציבור חילוני גדל והולך, המביע עניין בתרבות ההיסטורית של היהדות, בנכסיה הרוחניים, ובעיסוק פעיל בזהות היהודית. תהליכים אלה מוגדרים ע"י חוקרים והוגים כ'יהדות ישראלית', השואפת לבטל חומות בין דתיים וחילוניים והמחויבת ליהדות ברמה דתית משתנה.
תופעת היהדות הישראלית מרהיבה בהיקפה ובגווניה, ומתבטאת בלמעלה מ-500 יוזמות של קבוצות וארגונים הפועלים להחיות את החיים היהודיים במרחבים החילוניים: במכינות קדם-צבאיות, במדרשות, במרכזים קהילתיים, במכוני לימוד ומחקר, בקמפוסים, בקיבוצים ועוד. כ-20 אחוז מתוכם פועלים בתל-אביב ובמרכז, כ-17 אחוז בירושלים וכ-15 אחוז בחיפה והצפון. נראה כי היהדות קמה לתחיה בקרב קהלים שחיו בניכור ובניתוק מן המסורת ומחפשים ליטול מחדש אחריות על זהותם היהודית.
הנחת היסוד היא שציבור היהדות הישראלית מצביע לימין החדש אבל גם לכחול לבן. מדובר בציבור המגדיר עצמו כימין-מרכז, וסביר להניח כי עמדותיו המדיניות-ימניות יונקות מזהותו היהודית המעמיקה והולכת. ההתלכדות ההיסטורית בין שני מרכיבי הזהות, הלאומית-מדינית והלאומית-יהודית בקרב ציבור חילוני רחב, מאירה באור חדש-ישן את מחויבותה ההיסטורית של הציונות הדתית לכלל ישראל, בשעה פוליטית זו החובקת משבר והזדמנות כאחת.
דבריה של גאולה כהן ז"ל כי "תמיד צריך להסתכל על השעון ההיסטורי הגדול, אבל גם על השעון הקטן. לראות מה השעה", מאירים באור חדש מחויבות היסטורית זו. על הנהגת הציונות הדתית להתבונן על השעון הקטן העכשווי, של השיתוק הפוליטי שחוללה רדיפת נתניהו, ולבחון שותפות פוליטית חדשה עם כחול לבן, כדי שאפשר יהיה לכוון את השעון ההיסטורי הגדול של ישראל. בעתיד, ההיסטוריה תשאל שתי שאלות גדולות: האם הנהגת הציונות הדתית זיהתה את גודל השעה של ההתלכדות הניסית בין שני יסודות תודעה לאומית משלימים, והאם פעלה לקדם את תהליכי ההיתוך ביניהם?
לאור הסיכוי הגבוה שהזירה הפוליטית תכנס גם לאחר הבחירות הבאות למבוי סתום, שאלות אלה מקבלות משקל יתר, כי נראה שהאיחודים בתוך הגושים לא ישפיעו על גודלם. אם כך, נראה שההגנה על נתניהו, למרות הצער והצורך בצדק היסטורי, צריכה להוות שיקול משני למהלכיה ולאחריותה של הציונות הדתית, לטובת צדק היסטורי גדול יותר – התפתחותה הלאומית הכוללת של ישראל. בנסיבות אלה, על ההנהגה הרוחנית של הבית היהודי להצהיר הצהרות התומכות ביהדות הישראלית ועל נכונותה להכילה פוליטית, ועל ההנהגה הפוליטית לצאת מהשיתוק הפוליטי ולהיכנס לקואליציה עם כחול לבן.
כדי להגשים זאת, על מפלגות הציונות הדתית למקסם את סיכוייהן האלקטורליים. האיחוד הלאומי בראשות בצלאל סמוטריץ חייב לחבור לבית היהודי ולדחות את סוגיית הפריימריז עד לאחר הבחירות, בעוד הימין החדש מסוגל לעמוד בפני עצמו לאור התחזקות מעמדו הציבורי של בנט.
הציבור החילוני-לאומי, המתחבר מחדש למסורת ישראל והמזוהה עם כחול לבן, זקוק למגדלור הרוחני של הבית היהודי כמורה נבוכים. וציבור המצביעים לליכוד וימינה ממנו זקוקים לימין החדש ולאיחוד, כספינה פוליטית שתגן על האינטרסים המדיניים ותפעל מתוך הממשלה, לקידום החלת הריבונות.
