אסור להשוות: מה הקשר בין יונתן פולק לבני קצובר?

אלימות. אנחנו נוהגים לחשוב עליה שהיא מחוץ לקווים. שאנחנו מגנים אותה בכל תוקף. שלא בבית ספרנו. אבל גבולות האלימות והלגיטימציה שלה הם לא חד־משמעיים, כפי שנוטים לחשוב בחד־משמעיות. הנה שני סיפורים מהשבוע החולף:

"כן, עלינו לחצות את הקווים ולצעוד בעקבותיהם", כך חתם יונתן פולק את מאמרו בהארץ, שבו הוא קרא לאזרחים ישראלים להצטרף למאבק "למיטוט האפרטהייד הישראלי". בגרסה הלא מצונזרת של המאמר נכתב כך: "עלינו לחצות את הקווים ולהפר את החוק: למרות המחיר, עלינו להצטרף אל ילדי האבנים ובקבוקי התבערה".

פולק, שנעצר בעקבות אי־הגעתו לדיונים המתקיימים בעניינו בקובלנה הפלילית שהגיש נגדו ארגון 'עד כאן' בשנת 2018, הובא ביום שלישי לדיון בבית משפט השלום בירושלים, ומאחר שסירב לשתף פעולה עם מערכת המשפט הישראלית, נכון לשעת כתיבת שורות אלו הוא עדיין נתון במעצר.

אפשר לומר שהימין המתנחלי עדיין בפוסט־טראומה מהימים שלא היו לו פנים בתקשורת הממסדית, ולכן כל עניין קטן, כמו שתי שניות במערכון סאטירי, מפורש בחרדת־יתר

ביום שני נדחתה תביעת לשון הרע שהגיש בני קצובר נגד 'קשת' בעקבות המערכון "הנערים ממעלה־טפיוקה" של ערוץ הכיבוד בארץ נהדרת. במערכון, ששודר ב־2017, שולבו קטעים מתוך מהדורות החדשות, ובהם מרואיינים נערי גבעות, לצד קטעים מבוימים שבהם שחקנים הוצגו כנערי גבעות. במערכון הוצגה תמונתו של קצובר לשניות בודדות עם הכיתוב "סבא פוגרום – מזג"ן היישוב". בית המשפט דחה לחלוטין את התביעה – שהוגשה על סך 300 אלף ש״ח ודרשה גם את הסרת המערכון והבעת התנצלות – ואף חייב את קצובר לשלם לקשת 20 אלף ש"ח על הוצאות משפט.

ניגשתי לעיין בעתירה, שבה נכתב בתחילה "כי התובע הוא אזרח ישר ושומר חוק, אשר אין לו כל קשר לפרסום הבלע, כי התובע מעולם לא שימש בתפקיד מזג"ן היישוב ואינו יודע במה מדובר, וכי אף אם מדובר בתוכנית סאטירה הרי שהפרסום פוגע, חסר טעם ולא מצחיק".

המקרה הזה מזמן דיון על הומור וסאטירה, ולצערי לא אספיק לגעת בנושא הזה ברצינות (!) המגיעה לו. ובכל זאת, יש משהו נורא מצחיק בלצטט את הניסוחים המשפטיים האלו, כשאנחנו דנים בהומור. "התובע מעולם לא שימש בתפקיד מזג"ן היישוב". ברור שלא. זו סאטירה. "ואינו יודע במה מדובר". ובכן, אין דבר כזה באמת, זו סאטירה. "וכי אף אם מדובר בתוכנית סאטירה, הרי שהפרסום פוגע, חסר טעם ולא מצחיק". טוב, יש הבנה שזו סאטירה, התקדמות, אבל פה אני נאלצת לחלוק על מרשי ולקבוע כי המערכון הצחיק אותי. הוא הצחיק גם חברים שלי. גם ימנים וגם מתנחלים.

בעוד קצובר חשב שנעשה לו עוול בשתי השניות של הפריים שבו שמו אפילו לא הוזכר, דיון מדוקדק באמירות שלו, כפי שנעשה בדיונים בבית המשפט, לא היטיב עם העמדה שלו שבה הוא ניסה לצייר את עצמו זך ונקי מכל רבב. הנה למשל שתי אמירות של קצובר שצוטטו בבית המשפט: "אם כל מה שעושים זה לפגוע בשמשות, אז עדיף לא לעשות את זה בכלל, זה לא שווה, מבחינת הכפר הערבי זה לא יצר שום הרתעה". מהאמירה הזו הבין בית המשפט שקצובר לא דוחה את גילויי האלימות בשאט נפש, אלא מציין שאין בהם תועלת וכי אולי בדיוק להפך, אפשר לשמוע בין השורות, שהוא תומך בגילויי אלימות, רק שיהיו פחות דרדלע. "אני יכול להבין את מה שהם עושים, אבל זה לא אומר שאני מסכים איתם", היות שבני הנוער "מרגישים לבד, שבאים לרצוח בהם ואנחנו הופכים ומציגים הפוך את כל התמונה. במצב שכזה אני יכול להבין אותם".

בית המשפט קבע ״על רקע התבטאויות התובע [קצובר] ביחס לאופי ההתנגדות והפעילות הלגיטימית בעיניו מצידם של המתיישבים היהודים ביו"ש (הכולל לכל הפחות גם יידוי אבנים על כפרים ערביים עם רמיזה ליותר מכך)… כי אין לראות בהצגת התובע במסגרת מערכון סאטירי כ'אב רוחני' כביכול של צעירים או מתיישבים המבצעים גם מעשים מסוג זה (סטירות לחי), משום לשון הרע כלפיו".

אז מה היה לנו פה? קצובר שבא לברך (את עצמו), יצא מקלל (את עצמו). "איש ציבור בסאטירה בהכרח יוצג בצורה מוגזמת", כתב השופט יאיר דלוגין בנימוק לדחיית התביעה. הסאטירה מסתפקת במעט. מספיק לה גרעין אמת שאיתו אפשר לעבוד, להגזים, להקצין ולנפח. היא לא צריכה יותר מזה (האדם נוצר מעפר ומים. הדמות הסאטירית נוצרה מהאפשרות לצחוק על עצמה שהיא עפר ומים). ואז, מה קורה לגרעין האמת שעבר עיבוד סאטירי ונלקח לאולמות בית המשפט? הוא גדל קצת. מה קורה לאדם שנשא בליבו גרעין אמת? הוא חזר מבית המשפט עם "חותמת כשרות" או אולי "תעודת עניות" לגרעין האמת שהיה בתוכו ושעכשיו תופס נפח ממשי יותר, לכל הפחות בהיבט הציבורי.

אסור להשוות

איך את משווה בכלל? ישאלו אותי. איך את מעיזה? ישאלוני משני צידי המתרס. מימין ומשמאל. איך אפשר להשוות אלימות של נערי גבעות לגילויי אלימות פלסטיניים ולטרור פלסטיני? זו עבריינות פלילית ולא טרור, וככזו צריך לטפל בה בכלים חינוכיים. איך בכלל אפשר להשוות? ישאלו מנגד בשמאל, בין המצב של היהודים וזכויות־היתר שיש להם לעומת מצבם של הפלסטינים? ואני, מה שלמדתי בזמן האחרון זה שמצווה להשוות. שחייבים להשוות. נכון, לא הכול שווה, אבל זה העניין, ממילא בפעולת ההשוואה לומדים על השווה, וגם על מה שלא שווה. אבל קודם כול מקבלים מראה מסוימת, שלא תמיד נעים להביט בה.

יגידו לי שאני עושה דה־קונסטרוקציה. זה נכון. אבל אני חושבת שחייבים לפרק קצת את הסכסוך הישראלי־פלסטיני כדי להתמודד איתו. יגידו שאני מוציאה מהקונטקסט. גם זה נכון. אני עושה את זה כי זה מטלטל ומנער ופוקח עיניים. כשיש סיפור גדול, מוכנים להחליק "פרטים קטנים". למתנחלים רבים, הגם שהם לא מזוהים עם נערי הגבעות, קל "להחליק" גילויי אלימות כי הסיפור הגדול שהם מספרים הוא סיפור על ערך גדול – ארץ ישראל השלמה. מו"ל עיתון הארץ עמוס שוקן גיבה את פולק, כי הסיפור שהם מספרים הוא על ערך גדול אחר. שני הצדדים עושים אותו דבר בדיוק (אבל איך את משווה בכלל? ישאלו אותי שוב).

יחי ההבדל הקטן

אולי בכל זאת הבדל קטן שמסביר דבר או שניים. במוסף שכתב עורך מקור ראשון חגי סגל על התקשורת, הוצגה ההיסטוריה של השחרת דמות המתנחל. אמנם אנחנו לא נמצאים בהיסטוריה, אבל אפשר לומר שהימין המתנחלי עוד נתון בפוסט־טראומה מהימים שבהם לא היו לו קול ופנים בתקשורת הממסדית, ולכן כל עניין קטן, כמו שתי שניות די שוליות במערכון סאטירי, מפורש בחרדת־יתר. על שוקן עוד לא ראינו מערכון סאטירי המלעיג את דמותו ודעותיו המגינות באופן עקבי על המאבק המזוין נגד "הכיבוש". אולי את קצובר קל יותר להלעיג ב'ארץ נהדרת', אבל מה, לשוקן לא מגיע גם איזה פריים או שניים כ"סבא נכּבה?" שכולנו נצחק עוד קצת.