הציונות הדתית איננה מפלגה, אלא תנועה של חיים הנטועה בלב החברה הישראלית ופֹארותיה משולבות בכל מרחבי הארץ. העץ הזה יונק מחזון שמשרטט את מהלך שיבת ציון של הדורות האחרונים ואת הקמת מדינת ישראל, כמהלך של גאולת ישראל המתואר בספרי הנביאים. התמונה הזו משורטטת בחזון ישעיהו, ובגולת הכותרת שלה כותב הנביא מהו הייעוד שצופה ה' לישראל: "לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב, וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ".
זה הייעוד שלנו, להיות לאור גויים. להיות מדינה ריבונית חזקה וראויה, מלאת חיים וטעונת אחריות להשתתפות אקטיבית במאמץ להאיר את העולם. הוויכוחים שבינינו מושכים לימין ולשמאל, לפתיחות ולהסתגרות, אבל הייעוד המשותף עדיין גדול ונושא בתוכו את הגרעין העמוק של חלום שיבת ציון.
דווקא בגלל פעימת הלב של הזכות לחיות בתקופה הגדולה הזו, מתעצמת תחושת האחריות שלא נקלקל ולא נחמיץ את המהלך ההיסטורי הזה. התחדשות ריבונית איננה משימה כלאחר יד, היא מלוּוה בהכרעות קשות וסכנות. מצד חד אורבת לה סכנת ההתפוררות הפנימית, הקריסה אל תוך קהילות, שבטים, עדות וכיתות כפי שכבר אירע בשלהי ימי הבית השני. מאידך גיסא, כפי שכבר אותת לנו בנורת אזהרה רבי יהודה הלוי, עלינו להיות קשובים לסכנה האורבת למי שהכוח נמצא בידו. העדינות היהודית ואהבת החלש התאימה לנו מאוד כשהיינו מיעוט נרדף בארץ לא לנו. אבל מה יקרה לנו כשנהיה חברת רוב, עם כוח ביד? "כאשר תמצא ידכם תהרגו" – מתריס מלך כוזר באוזני החבר. ועל כך עונה לו ריה"ל: "מצאת מקום חרפתי".
העוצמה שלנו לא תימדד במהלומות לחפים מפשע ובפגיעה באדם שהוא בן לעם אחר. עוצמה יהודית לא נמדדת במיליציות עצמאיות התוקפות חיילי צה"ל ומנסות לחתור תחת הריבונות היהודית. עוצמה יהודית נמדדת ביכולת להיות נאמנים לריבונותה של המדינה, ובשמירה והקפדה גדולה ויתרה על זכויותיהם של כל בני האדם הנתונים לשלטוננו, ברצונם או שלא ברצונם. נכון שהצטברות של פיגועי טרור בכבישים וביישובים מעוררת בנו תחושות קשות של צורך בתגובה קשה כלפי השכנים שחוגגים למראה דם יהודי. אבל דווקא משום כך אנחנו מוכרחים לחזור לעקרונות היסוד של שמירת הריבונות, ולהתנגד נחרצות ללקיחת החוק לידיים ולפגיעה בבני אדם שאינם מעורבים בטרור. הנביא יחזקאל עמד וזעק מול ישראלים: "דָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!" אין ירושת ארץ בשפיכות דמים.
לכן שמחתי לפני קרוב לשנה, כששמעתי את ראש ישיבת הר עציון הרב יעקב מדן קובע מסמרות ביחס לשיתוף פעולה של אנשי הציונות הדתית עם "עוצמה יהודית". תמונתו של הרופא הרוצח ברוך גולדשטיין היא שסימנה לרב מדן את הגבול: "אני מוכן שנרד מתחת לאחוז החסימה ולא להיכנס עם עוצמה יהודית, לפני שבן־גביר מוריד את התמונה ומקבל על עצמו שלא לתלות אותה", אמר.
העמידה הזו של הרב מדן נבעה מההבנה שכמנהיג רוחני הוא מוכרח להשמיע עמדה ערכית, ציונית, דתית וממלכתית. דווקא בתקופות של התמודדות עם טרור רצחני, שמשחרר כעסים ותחושת עומק של נקמה, עמד הרב מדן והפציר בתלמידיו לגלות איפוק, ריסון הכוח והכפפתו לנושאי הכלים של מדינת ישראל.
אבל השבוע הוא נחלש והחל לטשטש את גבול ההפרדה, מתוך שיקולים פוליטיים. הרב מדן הוא איש תורה וממלכה, אדם שמחויבותו לממלכתיות הישראלית יונקת מכוח התורה והאמונה. ככזה, יש ציפייה שלא יחליק במדרון המסוכן של לגיטימציה לפשע הפגיעה בחפים מפשע ולעוון החלשת הריבונות היהודית. התמונה שלא הוסרה היא לא "רק תמונה". היא מסמלת בעבור העם היהודי בפרט והעולם בכלל את אחד מרגעי השפל הקשים בתולדות הציונות. שום פרשנות המעמעמת את משמעותה של התמונה לא תגמד את החרפה. אני חושש שהרב מדן, באהבתו את ארץ ישראל, קלקל את השורה, טשטש את הקווים והכשיר בפועל את מה שהטריף לפני פחות משנה. הלוואי שיחזור בו מדבריו, ויתקיימו בנו דברי הנביא: "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ".
