במאמר שכל כולו מפגן של פטרנליזם כלפי 'ישראל השנייה' – שחייבים להודות שעתיק יומין הוא – העמיד בשבוע שעבר הרב יעקב מדן את עצמו לשופט עליון בענייני ציונות דתית. על פי פסיקתו, פרי שולחן ערוך עליון המקובל על כל האומה שב"מדינת הגוש", פסל את איתמר בן־גביר מחברות באליטה הציונית הדתית הנאורה.
לרגע היה מן הראוי להתנחם ולומר: הלא לפני ימים אחדים, מספר דמויות רבניות, אזרחי אותה "מדינה", העמידו את עצמם כסמכות לא רק לשפוט את ראש ממשלת ישראל, וללא כל הכשרה משפטית וכל מידע משפטי בדוק על ידם, ולפני כל משפט, קבעו קביעה מרחיקת לכת עוד יותר: להציע לראש הממשלה להודות בחטאים שלא רק שלא הוכחו עדיין, אלא שהוכחשו על ידי המשפטנים הבכירים ביותר בעולם המשפט כפרופ' אלן דרשוביץ ועוד. אולי יסבירו צעדם זה בכך שכמי שמודעים לריקבון הבוקע ממערכת המשפט הישראלית, רצו למנוע בהצעתם מראש הממשלה את הגרוע מכול. אינני חושב שזו גישה תורנית ראויה. מחובתם של תלמידי חכמים להיאבק ברע, ללחום בעד הצדק והיושר, ובמיוחד עליהם לבקש את הנרדף.
על איזה סעיף מכ"ד הסעיפים שעליהם חייבים נידוי מהציונות הדתית, עבר איתמר בן־גביר לדעת הרב מדן? ובכן: על תליית תמונתו של ברוך גולדשטיין בסלון! חיפשתי בשולחן ערוך של הרב ריינס את הסעיף הזה, לא מצאתי, ועוד פחות בשולחן ערוך של הרב קוק. אמרתי בליבי, אולי בפרשניהם, המגן אברהם והש"ך, אבל פרט לנאמר לגמרי להפך ברמב"ם (הלכות מלכים יא, א) ובערוך השולחן (הלכות מלכים סימן פא), לא מצאתי. די בזה, לפני שיאמרו שאני תומך חלילה במעשה זה, אבל שתי נקודות עלינו לציין. ראשית, טענתו זו נגד איתמר חופפת למרבה הצער לטענת הכופר המתפאר באתאיזם שלו אברהם בורג, ומה לראש ישיבה ליפול באותה טעות שיפוט? אמנם אפשר לסחוט מרש"י ומפרשנים נוספים ביקורת קשה על שמעון ולוי בגלל "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה", אבל אין אחד מהם שהעז להפוך אותם למאוסים עד כדי פסילת איש התולה את תמונתם בסלונו.
שנית, למקרא דברי הרב מדן אנו משפשפים עיניים ושואלים: הייתכן שמדובר בקביעה הראויה וההולמת ראש ישיבה המקדיש כל־כך הרבה מזמנו להסביר לתלמידיו את עומק קביעתם של חז"ל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (סנהדרין יח, א). הלא אם בחציית קווים נאשם איתמר בן־גביר בבית דינו של הגוש, כי אז אפשר להפוך את החיצים הלאה ולהעמיד את בית המדרש עצמו בחציית כל מיני קווים, שאחרוני מייסדי הציונות הדתית היו פוסלים את עמדותיו ללא כל היסוס. לדוגמה: הסכמת בית מדרשו לגרש יהודים מגוש קטיף, ארץ קודשנו, הפשע הלאומי הנורא ביותר שבוצע על ידי מדינה מתורבתת כלפי אזרחיה, ובניגוד מוחלט לתורת השם כנפסק בהלכות מלכים; תפילה בצוותא במסגד וחלוקת ספרי קוראן לתושבי הכפר שבו נשרף מסגד, בלי שייוודע עד היום מי שרף את המסגד; מתן הכרה לחילולי שבת המוניים באמנה עם פרופ' גביזון כדי לרצות את החילוניות הגואה, ובן־גביר יכול להוסיף על רשימה זו כהנה וכהנה. האם יש כאן שכחת "אין אדם רואה נגעי עצמו"?
השיא בכתב האישום היה שבן־גביר חרג, שומו שמיים, מן האתוס הישראלי. ובכן, אין אתוס ישראלי, ישנו אתוס חילוני, לפחות למחצה, פרי מעלליו של בן־גוריון, תוך רמיסת האתוס היהודי, קרי הישראלי האמיתי, של כל קהילות ישראל במהלך ההיסטוריה. רמיסת התורה והקודש היא אתוס ישראלי?! האם המסמך בטעם רוקוקו הקרוי מגילת העצמאות, הרצוף שקרים וסילופים – כפי שלא היססתי לומר פעם בפקולטה למשפטים בתל־אביב בנוכחות פרופ' אהרן ברק – וכן עיוותים המתנגשים חזיתית עם פרי ההתגלות בהר סיני, הוא המשקף את האתוס הישראלי? האם אתוס מעוות זה זוכה להכשר מרב המשמש ראש ישיבה? אני אישית כופר באתוס הזה כפי שהוא, ואני מקווה שהרב מדן לא יפסוק שיש להוציאני מכלל הציונות הדתית, ובפרט שבציונות אני מסוגל ללמד רבים.
במקום לדאוג להוצאת בן־גביר מהציונות הדתית, עלינו, והרבנים בראש, לפעול ללא הרף לעסוק באיחוד כל פלגי הציונות המעיזה לכנות עצמה דתית כאשר היא אכולת שנאה ובוז פנימיים, במיוחד בשעה שעתיד עמנו וגורלו מונחים על כף המאזניים.
