מכל הפתגמים והניבים שנדרשנו ללמוד בשיעורי העברית והספרות, זכור לי במיוחד הביטוי "ברחל בתך הקטנה", ולו משום שהוא לא היה מוכר לי לפני שהמורה האגדית רוחמה צירפה אותו לשורת ביטויים שנכללו בחומר לבוחן. כך מצאנו את עצמנו, כמה בנות אולפנה לא מספיק מפוקסות, משננות לקראת הבחינה שוב ושוב: "ברחל בתך הקטנה – בתנאים ברורים ומפורשים". אני מניחה שהיו שם בטופס פתגמים שימושיים יותר ומוכרים הרבה יותר, אבל הצורך לשנן קיבע את הניב החביב הזה טוב־טוב בראש.
לא פחות משאני זוכרת את הביטוי, אני זוכרת את החיוך הגדול שנמרח על פנינו כששמענו אותו ואת הפירוש שלו. לא היינו זקוקות להסברים מיוחדים. כמי שגדלו בתוך עולם של תורה ומצוות, הכרנו היטב את המקור, ובבת אחת הבנו את המהלך כולו: יעקב מתאהב ברחל ומבקש את ידה מאביה, לבן, אבל בהכירו את הנפש הפועלת, הוא לא לוקח צ'אנסים ומבהיר את התנאים: הוא יעבוד שבע שנים תמורת רחל. רחל ולא לאה. בתו של לבן ולא רחל אחרת. בתו הקטנה ולא הבוגרת ממנה, אם פתאום יחליט מאן דהו להחליף את שמותיהן. ככה ברור, ככה מפורש.
ארון הספרים היהודי מביא לנו שלל אוצרות כאלה, שיותר מדי מאיתנו לא מכירים את שורשיהם. לומדי הדף היומי השבוע נהנו לפגוש את הביטוי "יצא בשן ועין", וידעו להגיד לכם מה הקשר בינו ובין עבד כנעני (וגם מה הקשר לביטוי "ייסורים מכפרים"). סיפור שלם מסתתר בענווה יתרה מאחורי שלוש מילים, שדווקא השתמרו בשפה העברית, אבל על פי רוב לא זוכות להקשר הנכון. אגב, גם מקבילתו – "נמלט בעור שיניו" – לא לקוחה מביאליק או מעגנון, אלא מספר איוב. כן, איוב. איוב שלנו.
היום כבר לא לומדים את הביטוי "ברחל בתך הקטנה". אולי משום שביטוי צריך להיות בשימוש כדי שמישהו יטרח ללמד אותו. ואולי משום שבדורות האחרונים אנחנו מתרחקים יותר ויותר מלשון המקרא התנ"כית, ומאמצים את לשון הצפייה הטלוויזיונית. דווקא ברגע שנטענו את שורשינו בארץ המקור, התחלנו לשלוח שורשים מערבה. נחמד לנו יותר לאנגלז את העברית מאשר לתַנֵך אותה. ככה אנחנו, מתקדמים. אנחנו מאמצים תרגומים בשקל, כי זה "מרגיש לנו נכון"; מדגישים את דעתנו בוויכוח כי "זה בדיוק זה", ודורסים ברגל גסה את שפת התחייה שלנו. אימת הדתה וחששות אחרים מרחיקים אותנו מספר הספרים ומכל אוצר היהדות שבא אחריו. ניב אחרי ניב ופתגם אחרי פתגם נכנסים לתיקיית ארכיון מעלת אבק, וכך נדחקת שפה עשירה שנשענת על סיפור תנ"כי שלם שאין שני לו.
בשבוע שבו נציין את יום השפה העברית, נותר רק לקוות ששפת המקורות שלנו תזכה לעדנה מחודשת, ולו בשם הווינטג' המקובל כאן היום; ושבמדינת ישראל הקטנה והמאותגרת מסתובבות עוד המון מורות־רוחמה שיודעות להמתיק את המילה הכתובה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
