כילד קטן, אלה היו הימים האהובים עליי בחודש. השכנים שגרו ברכבות הדיור הציבורי שמעבר לכביש, נהגו להבריח למקרר שלנו כל מיני מאכלים שאסור היה שפקידי הסעד יגלו בעת הביקורת החודשית שלהם. כך זכתה כרסי האשכנזית לשלל מטעמים מהמטבח המרוקאי מדי חודש. כשבגרתי, ומשטר פקידות הסעד עבר מן העולם תודה לא־ל, ניסיתי להבין את ההיגיון בצורך לרוקן את המקררים לפני הביקורת. הרי לא היו עוררין לגבי עוניים העמוק של שכנינו, דיירי עמידר. אז מדוע הם נדרשו להחביא את פשטידות המחאמר שלהם כאילו היו עשויות מזהב, ולא מסתם תפוחי אדמה וביצים קשות?
שנים תחלופנה ואני אלמד על המודל האמריקני לטיפול בעוני, שאומץ על ידי מפא"י. לפי מודל זה, שחובר בידי אוסקר לואיס וכונה "תרבות העוני", העניים סובלים מ"אישיות עוני" שמתאפיינת בחולשת מבנה האגו, בחוסר שליטה על דחפים, בעצלות, בנטייה למרמה, בהיעדר ארגון אישי ויכולת לתכנן זמן ובעוד מגרעות אנושיות. אימוץ המודל הפך את המלחמה בעוני למלחמה בעניים. אם אתה עני זה משום שאתה עצלן (ואז נאלץ אותך לצאת לעבוד), או רמאי (כלומר יש לך הרבה כסף "שחור"), או שניהם יחד. הפתרון: הכו בעניים כדי למגר את עוניים.
למרבה המזל, אפילו אמריקה הקפיטליסטית הודתה בנזקי המודל הזה ואימצה מודל חלופי שמכונה "המודל המערכתי". לפיו, יש לראות את תופעת העוני בהקשר של המבנה הכלכלי והחברתי, שכן האחרון הוא הוא הגורם העיקרי לקיומה. במילים ברורות: העוני הוא תוצר של אפליה וחוסר שוויון בחלוקת משאבי החברה. חוסר היציבות ושאר החולשות המיוחסות לעניים, נתפסו כעת כתולדת המכשולים והמגבלות שיוצרת מציאות החיים בעוני. רוצים שהעניים יפסיקו לסבול מ"חוסר יציבות תעסוקתית"? תנו להם עבודות בשכר הוגן שיאפשרו להם להתמיד בהן. רוצים שילדיהם ייחלצו מגורל דומה? העניקו להם חינוך איכותי כמו לילדי המחוברים, וכך הלאה.
הודות לראשי הממשלה גולדה מאיר ומנחם בגין ז"ל, אומץ המודל האחרון בישראל. בתהליך של שנים, העניים לא נדרשו עוד להחביא את הפשטידות שלהם מעיני מעניקי התמיכות. המדינה והעניים יכלו להתרכז במה שבאמת דרוש: סיוע להיחלצות ממעגל העוני.
חמוצים בימין
אבל הנה, בראשית האלף הנוכחי באה תחייה ציונית מפתיעה למודל אשר אומץ על ידי מפא"י, שרק הרחיב את הפערים בחברה. כלכלנים ישראלים מהימין, בהשראת שר האוצר דאז בנימין נתניהו ובתמיכת קרנות אמריקניות שמייצגות אינטרסים זרים, תרגמו לעברית שוב את המודל הזה. וכך, בגיליון האחרון של מקור ראשון התבשרנו בכותרת על "מדד חלופי למדד הביטוח הלאומי: בדיקת ההוצאה במקום ההכנסה, וקווי עוני קבועים במקום יחסיים". באופן "מפתיע" הסתבר כי לפי ה"מדד" הזה, העוני נחתך במחצית. ולאן נעלמו העניים? "חלקם סתם מרוויחים בשחור ולא מדווחים… שהרי בדיקה לפי הכנסה מתעלמת מהכלכלה השחורה, שנפוצה בקרב מגזרים עניים, כמו חרדים וערבים".
נשמע מוכר? אם העניים מוציאים יותר ממה שהם מכניסים, סימן שהם מרמים ומרוויחים "כסף שחור". אכן, לוגיקה מבריקה. יותר מעשרים וחמש שנים אני עובד בסמטאות האחוריות של החברה הישראלית, ורואה כיצד דור אחר דור של עניים נאלצים לגייס כספים שאין להם ולגלגל חובות (עד שאלה מטביעים אותם. תמיד) רק כדי לשרוד. והנה עתה גיליתי שטעיתי, ואותם חייבים עניים הם בעלי הון שחור, שמעדיפים לחיות בדירות מעופשות ולא לאכול בשר. הגיוני בסך הכול.
זאת ועוד: בעבר נעשו ניסיונות רבים בארץ ובעולם למדוד עוני מוחלט, כהשלמה למדדים היחסיים. אני עצמי הייתי חבר בכמה ועדות כאלה, מטעם הביטוח הלאומי, כונס הנכסים הרשמי וגופים נוספים. במדדים אלה – שנבנו על בסיס מדדים אמריקניים שקרן תקווה לא תפיץ כאן באמצעות שלוחיה – הוגדרו סלי צריכה מינימליים לעניים. התוצאה הייתה, תחזיקו חזק, ש… העוני רק גדל בכל הממדים! מרגע שזה נודע, הממשלה הפסיקה כמובן את השימוש במדד הזה.
אבל למקור ראשון זה לא מפריע. דרור מרמור מצטט אוסף דוברים (חלקם מתמחים בתלמוד, שמחבריו ניהלו כידוע כמה וכמה כלכלות לאומיות מוצלחות), שמסבירים מדוע אסור למדינה לסייע לעניים ועליה להשאיר זאת לאנשים הפרטיים שייתנו צדקה. למה? "בגלל הבושה". כשאני מקבל צדקה כחסד מאדם אחר, אני מתבייש ולכן אקח רק כשאין ברירה. אולם כשאני מקבל זאת מהמדינה כזכות, "אין לי שום בעיה להיות נזקק יותר ויותר". אכן, אין אדם שלא יעדיף לחיות בעוני רק כדי לקבל 1,404 שקלים לחודש תמורת התייצבות בלשכת התעסוקה מדי שבוע. שוב, הגיוני, במיוחד אם אתה מנותק מהחברה הישראלית, ומכיר את הנעשה בה רק דרך עלוני השבת שמחולקים ביישוב הקהילתי־דתי הסגור שלך.
המוטיבציה העיקרית להכחשת העוני היא לגיטימציה למדיניות שמעבירה משאבים ציבוריים לידיים פרטיות, מתוך "אמונה" שאלה יטפטפו את רווחיהן גם לעשירונים שמתחת. מדיניות שבה המחוברים והעשירים מתעשרים יותר, והמודרים והעניים מתענים יותר. לכן מרמור קובע באותם עמודים ש"בפועל, התחומים שמסורים כמעט אך ורק בידיה של המדינה – כמו התשתיות, החינוך והרפואה – לא מתפקדים בצורה יעילה ואופטימלית". ואני לתומי חשבתי שהחמיצות הלא פטריוטית מאפיינת רק את מחנה השמאל שלי, שמסרב לראות איך נבנתה פה מערכת בריאות ציבורית לא רעה בכלל, כיצד התשתיות בעשור האחרון קפצו מדרגה, ועד כמה תוצרי החינוך הממלכתי הישן והחבוט מובילים היום את קטר ההייטק הישראלי המהווה מודל לכל העולם. אז חשבתי.
לצערי, מתמימותי הילדותית והבת־ימית נותרה לי רק כרס משתפלת. היום אני מבין שמאחורי מכחישי העוני בישראל עומדים אינטרסים ממוניים של מי שירוויחו מאימוץ מדיניות של שנאת העוני (מי שיעשה כסף מתוכניות ויסקונסין ומההפרטות). ובכל זאת אני רוצה לקוות שאת רוב הישראלים מנחים אינטרסים אחרים, כמו דאגה ואהבה לעם שהקים את המפעל הזה. עם שהביא באופן כמעט ניסי למקרר הישן שלנו גם את פשטידת המחאמר המזרחית, וגם את היאפצ'ק האשכנזי. ודי למבין. 
פרופ' יובל אלבשן הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
