לפני כארבע שנים, לקראת יום האישה 2016, כתבתי בעמוד הזה טור שסימן את איילת שקד וסתיו שפיר כמועמדות עתידיות לראשות ממשלה משני צידי המתרס. טענתי אז, בין השאר, כי "במובנים רבים שקד ושפיר הן תמונת מראה אחת של רעותה. שתיהן רהוטות וחרוצות, משמשות מטרה מתמדת לחיצי הצד שכנגד, ומעוררות פלצות ואפילו שנאה יוצאות דופן בקרב מתנגדים אידיאולוגיים, שאינם מפגינים את אותו חרון אף כלפי אישים פוליטיים מהמין הגברי המשתייכים לאותו מחנה בדיוק".
היום, אחרי ארבע שנים, התחזית הזאת נראית כמו בדיחה גרועה. סתיו שפיר התייצבה השבוע אל מול המצלמות, ובריאיון לדפנה ליאל בחדשות 12 – שהיה מכמיר לב גם אם אתם לא בדיוק מסמפטים את דעותיה – כמעט עלו בעיניה דמעות כשדיברה על הסכין שתקעו בגבה חבריה למחנה השמאל. שפיר, שפרשה מהמקום השני במפלגת העבודה כדי להביא לאיחוד בין מרצ למפלגתו של אהוד ברק, נזרקה לקראת הבחירות הקרובות למקום החמישי. פגועה ונבגדת היא שוקלת כיום את דרכה ויש סיכוי טוב שתרוץ באופן עצמאי עם התנועה הירוקה ותישאר מחוץ לכנסת.
כמעט לא שמנו לב, אבל השמאל איבד בשנה החולפת כמה וכמה פרלמנטריות מוכרות: ציפי לבני, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון פרשו, כל אחת מסיבותיה, והנה גם ההבטחה הנשית הצעירה של האופוזיציה נראית פוסעת באותו נתיב בדיוק.
ומה קורה בימין? מצבה של איילת שקד שונה בתכלית מזה של סתיו שפיר. שרת המשפטים לשעבר עדיין מוערכת מאוד, בעיקר בקרב אנשי הציונות הדתית, והחלום לראותה מתישהו בבלפור לא נגוז לגמרי. אבל אין ספק שהחודשים האחרונים היו קשים לה, פוליטית ותדמיתית. הירידה מתחת לאחוז החסימה בהרפתקת הימין החדש, שאליה נגררה בחוסר חשק, ואז התרגיל הפוליטי המבריק של בנט שהצליח מהמקום הרביעי ברשימת ימינה לזנק למשרת שר הביטחון בעת פירוק המפלגה לחלקיה. הפיצול המהיר קרה למרות התנגדותה של שקד, והיא – שכזכור הובילה את המפלגה הזאת מהמקום הראשון – נותרה בלי דבר ממשי ביד מלבד היותה עוד חברת כנסת.
אבל אין מדובר בשקד בלבד. עידית סילמן האנרגטית והמוכשרת מצאה את עצמה מכהנת בערך יום וחצי בכנסת הקודמת, וגם זה רק בזכות השריון לאישה ופסילתו של מיכאל בן־ארי. בבחירות השניות שובצה במקום השמיני ברשימה המאוחדת, ולא הצליחה להשתחל שוב למשכן. גם שולי מועלם נדחקה לשולי הדרך ואינה מכהנת עוד כחברת כנסת. אפשר להוסיף לרשימה הזאת גם את עליזה לביא, שקיבלה סטירת לחי מיאיר לפיד שדרדר אותה למקום לא ריאלי ברשימת יש עתיד לכנסת הקודמת, עוד בטרם יצירת כחול לבן.
בעוד כמה שבועות אצא לרואנדה שבאפריקה, לסיור לימודי בינלאומי בהובלת ארגון "OLAM" ובשיתוף "גשר" ו"סיד ישראל". לרגל המאורע התחלתי לקרוא קצת על המדינה, שלפני כרבע מאה התחולל בה רצח עם מזוויע בהיקפו, שבו נטבחו כמיליון בני שבט הטוטסי בידי בני שבט ההוטו. מתברר כי אחת הדרכים להפחית דרמטית את המתח הפוליטי והגזעי במדינה – המשתקמת מאז במהירות ומעמידה מודל לחיקוי לאפריקה כולה – הייתה הסעיף החדש בחוקה הרואנדית שקבע ששליש מחברי הפרלמנט חייבות להיות נשים. בבחירות 2003 היו נשים כחצי מהפרלמנט הרואנדי, וכיום היא מדורגת ראשונה בעולם בשילוב נשים בפרלמנט: 49 נשים מכהנות בבית התחתון של הפרלמנט, שבו 80 מושבים, ועשר נשים מכהנות בבית העליון, שבו 26 מושבים. ברואנדה נשים הן גם חמישים אחוז מהשופטים, כמעט חצי מהקבינט וקרוב למחצית ממועצות הערים ברחבי המדינה.
איני מחובבי האפליה המתקנת. בדרך כלל זו דרך גרועה לתקן מצב גרוע. בכלל, התערבות מלאכותית בדמוקרטיה מעוררת גירוד קשה אצל אנשי ימין, ואני ביניהם, כי בדרך כלל היא מחייבת כניסה לסוגיות של פוליטיקת זהויות שמאפיינת את השמאל, ואינה מובילה לדברים מוצלחים במיוחד. אבל הייצוג הנשי הוא לטעמי מקרה שונה, שדורש התערבות.
החודשים האחרונים מספקים לכולנו הוכחה ניצחת מימין ומשמאל: לנשים יש בעיה להתקדם בפוליטיקה הישראלית. נסו לנתק את מה שאתם כימנים חושבים על שפיר או גלאון. נסו כאנשי שמאל להתנתק רגע מדעתכם על שקד. האם סביר שבמדינה דמוקרטית ושוויונית הייצוג הנשי יעמוד על 28 נשים בכנסת הנוכחית? בסדר, לא 60־60, אבל פחות מרבע? משהו צריך להיעשות. הכנסת היא מראה של הציבור הישראלי, ואי אפשר – פשוט בלתי נסבל – שהמראה הזו תכיל כל כך מעט נשים.
גם אם נביא בחשבון את המפלגות החרדיות, שלמרבה הצער מטילות וטו על כהונת נשים במשרה ציבורית כזו (ובהחלט צריך לשאול למה, בעצם. מדוע נשים חרדיות יכולות לצאת לעבודה ולפרנס את המשפחה החרדית ואינן יכולות להסתובב במשכן הירושלמי) עדיין הייצוג הנשי בקרב שאר המפלגות חייב להיות בולט ומכובד יותר.
בסופו של הטור ההוא מלפני ארבע שנים כתבתי כך: "היום הזה יבוא מתישהו, ומישהו צריך להביא את היום. היום שבו שתי נשים חזקות יעמדו בראש החץ של שני המחנות הפוליטיים בישראל יהיה היום שבו יחול השינוי האמיתי. כשהחברה הישראלית תחליט לתת את המפתחות לנשים כמו שפיר ושקד, עשרות אלפי שקדיות ושפיריות, רבבות בנות שגדלות כיום לסטטיסטיקה שכובלת אותן לתחתית בלי שום סיבה אמיתית, יגלו שיש להן שורשים וכנפיים".
וזה נכון מבחינתי היום בדיוק כמו אז.
