ד"ר שירן זמרי גררה אותי השבוע לחנות ספרים. היא התעקשה שננצל את יום שישי, שאני קורא לו "ארבע שעות של שקט בלי עבודה וילדים, רק אני, קפה הפוך ומחשב", לביקור בסניף של אחת מרשתות הספרים הגדולות. ניסיתי להימלט באמצעות "אין לי זמן לקרוא", אבל היא מיד העיפה בי מבט נוזף ואמרה שזה לא בשבילי.
אז בשביל מי, שאלתי, בשביל הילדים? בחייאת, ארון הספרים שלהם נראה כמו הארונות שיש מאחורי פוליטיקאים כשהם מתראיינים, ורוצים לצאת חכמים. אין קלסיקת ילדים שאין לנו, כל ספר חדש נרכש מיד, ואובססיית הקריאה לילדים מקבלת מעמד מיוחד בבית. בכל ערב אנו מקריאים להם לפחות שניים־שלושה ספרים והם מדקלמים וזוכרים בעל פה מי גר בכל קומה ב"דירה להשכיר", מי הלך לגלות איזו חיה היא "מיץ פטל", מה היה לאכול ביער של "האריה שאהב תות", ומה אמר הלוויתן לכריש רגע לפני שהציל את כספיון.
אבל בשבועות האחרונים החלה ד"ר זמרי להשמיע רעשים. מתברר שכאשת אקדמיה מצליחה וכבריאה הבכירה בבית, היא הגיעה למסקנה שעם כל הכבוד לקלסיקות חסר לנו מדף קדוש בארון. שאלתי אותה אם זה לא מוקדם קצת לביוגרפיות של ביבי, היא פחות הבינה את הבדיחה. כלומר, הבינה ולא צחקה. היא התכוונה לספרים "פמיניסטיים". כנראה פספסתי את העמוד באריה שאהב תות ובמיץ פטל שבו התרבות הפטריארכלית דיכאה את רוח האישה.
מעלילות עלילות
אז ד"ר זמרי הגיעה חמושה ברשימה של שלושה ספרים, ואמרתי לה שאין לי בעיה עקרונית עם הרוח המרב־מיכאלית שאחזה בה, אבל אני מעדיף שנקנה ספרים במבצע של אחד פלוס אחד. היא אמרה שהיא מעדיפה שנגיד "אחת פלוס אחת". הזהרתי אותה שהיא כפסע מלהתחיל להגיד בראיונות "הציבור יודעת", אבל היא כבר צעקה "יש, מצאתי!": "הנסיכה שלבשה שקית נייר" היה בידינו. תקציר: נסיכה שדרקון חוטף את נסיכהּ לעתיד יוצאת לחפש אותו, אבל מכיוון שהדרקון שרף את כל בגדיה היא לובשת שקית נייר. אחרי כמה תרגילים חכמים שהיא עושה לדרקון, היא מגיעה אל הנסיך – אך הוא, אלוהים ישמור, מציע לה שתלבש משהו יותר יפה, אז היא אומרת לו שהחתונה מבוטלת.
אני מצאתי את "לא קוראים לי איזבלה": ילדה קטנה מסרבת לקבל את שמה, איזבלה, ובכל פעם אומרת לאמא שלה שקוראים לה בשם אחר. בכל פעם השם הוא שמה של גיבורה היסטורית אחרת, החל מסאלי (רייד, האסטרונאוטית האמריקנית הראשונה), עבור ברוזה (פארקס, פעילת זכויות האדם המפורסמת) ועד למארי (קירי, המדענית זוכת פרס נובל).
השלישי ברשימה היה "זוג", אחלה ספר על דרקונים שלומדים להיות דרקונים, ואחת המשימות שלהם היא לחטוף נסיכה. הנסיכה שהם חוטפים מתגלה כמועילה במיוחד. כשאביר בא להילחם בדרקון ולהחזיר אותה הביתה, היא פוצחת בנאום בני־גנצי ואומרת להם שנמאס לה מקרבות ומלחמות. במקום זה היא מציעה להם להפוך את הדרקון לאמבולנס מעופף, ונוסעת לרפא איתו ועם האביר את חיות כל העולם.
נראה לי שהזרז לסיבוב הספרים הפמיניסטי הזה היה ויכוח קל בינינו, שהתגלע כשצפינו בכתבה על הפיילוט החדש של הנשים בשריון. כשאני אומר "קל", אני משקר. בחיי שאני לא מבין את האובססיה לשלוח נשים לשרת בחיל שאינספור גברים סירבו להתפנות אליו מהבקו"ם. ברור לי שיש נשים שיכולות לעשות את זה, בדיוק כמו שיש נשים שהן אחלה טייסות. זו בכלל לא השאלה. השאלה היא כמה השקעה ומשאבים צריך להקצות, ביחס לשיעור הנשים שמסוגלות ורוצות לעשות את זה. קצת, אם תרצו, כמו הדיון השחוק על גיוס חרדים. זה באמת נשמע אחלה והגיוני וצודק, אבל אם צריך להשקיע בזה מיליארדים אולי עדיף לחשוב על דרך חכמה ומועילה יותר לשרת את הציבור הישראלי.
אם בשוויון עסקינן: נניח שיימצא שנשים בעלות נתונים פיזיים מסוימים יכולות לעשות בדיוק את כל מה שטנקיסט צריך לעשות. האם גיוסן לשריון עדיין יהיה כפוף לרצונן והתנדבותן? או שצה"ל יוכל פשוט להודיע להן שהן מגויסות לשריון, בלי לשאול אותן אם בא להן? בכל זאת, למה על גבר יכולים לכפות גיוס לשריון – ולא על אישה? שוויון או לא?
רצונה כבודה
לא משנה, נחזור לחנות הספרים. המוכרת בעלת הפס הסגול בשיער התרשמה מאוד מהספרים ש"בחרנו", מה שהתפתח לשיחה של רבע שעה בינה ובין ד"ר זמרי, על החשיבות שבקריאת ספרים פמיניסטיים לילדים. ניסיתי לקטוע את הפאנל באמצעות שליפת כרטיס אשראי, אבל שירן מיכאלי סירבה והוציאה את הכרטיס שלה. אמרתי לה שזה חשבון משותף אז זה לא באמת משנה, אבל היא אמרה לי שלה זה משנה. שאלתי אם היא יכולה לשלם בכרטיס שלה גם על ספר מעניין שראיתי על דאעש, היא אמרה לי שעל מלחמות של גברים מטומטמים אני יכול לשלם בעצמי. שילמתי.
זה היה תורי להרדים את הזאטוטים, באותו ערב. כנהוג במשכננו הושבתי אותם על המיטה ושאלתי איזה ספר הם רוצים שאקרא להם. יש לנו טקס כזה: כל אחד בוחר ספר, ואז הם רבים ביניהם שעה באיזה ספר נתחיל. הראיתי להם את הספרים החדשים. הזאטוט מאוד התלהב מהדרקון על השער של "זוג", ובחר בו. הזאטוטית התרשמה פחות: היא רצה אל ארון הספרים ובחרה את "סינדרלה". אמרתי לה שעם כל הכבוד, ספר על בחורה שכל רצונה לתפוס גבר עשיר באמצעות נעל זכוכית זה ממש לא פמיניסטי. נראה לי שנדבקתי מהדוקטור. היא התעקשה וגם אני התעקשתי, והיא התעקשה וגם אני התעקשתי. לפתע נפתחה דלת החדר, וד"ר זמרי שאלה: "על מה אתה רב איתה?"
סיפרתי לה שהזאטוטית לא רוצה לבחור אף אחד מהספרים החדשים, היא הסתכלה עליי בעיניים חצי נוזפות וחצי צוחקות, וקבעה: "אז תקרא לה את מה שהיא רוצה. מה קרה, קשה לך עם בחירה של אישה?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
