יום שלישי, צום עשרה בטבת, היום שבו החל המצור על ירושלים ויום הקדיש הכללי, היה גם היום שבו עליתי בפעם הראשונה להר הבית. היום החל בטבילה במקווה טהרה בברכה, בתפילה בהנץ, בעלייה לירושלים, בעמידה בפקקיה ובמציאת חנייה בעיר העתיקה, הכי קרוב שאפשר להר הבית.
קבלת הפנים הדוממת והרועמת: שלט של הרבנות הראשית שאוסר כניסה להר הבית "לפי דין תורה לכל אדם". האומנם? לפי דין תורה? לכל אדם? ומי חתום על העיוות הזה? הרבנות הראשית. מכל מקום, ההמשך היה מסביר פנים יותר. הוצגתי בפני השוטרים בכניסה, עברתי תדרוך ביטחוני קצר וקיבלתי הסבר על אודות דגם של בית המקדש ומפה שנמצאת במבואת הכניסה להר.
התחלנו לעלות כשבפינו מזמורי תהילים: "שאו שערים ראשיכם…". "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהבייך". והנה אנחנו בכניסה. ברכתי ברכת שהחיינו בשם ובמלכות. אשתי שתחיה קנתה לי חולצה לבנה חדשה לרגל המאורע וכיוונתי לפטור בברכה גם את החולצה.
והנה אנחנו בהר הקודש. ואנחנו לא לבדנו שם. עשרות יהודים: גברים, נשים ובני נוער, כולם בני משפחה אחת העולה להר, עמך בית ישראל שנקבצו ובאו. ובכל משך הביקור אור וחושך משמשים בערבוביה. סיבות טובות לשמוח וסיבות מצוינות להתאבל. מתברר שבהר אי אפשר אפילו לבחור את קצב ההתקדמות, כי השוטרים קובעים אותו. אין ברשותי להחליט לאן ברצוני לפנות. אני מלווה בכל צעד ושעל, מאובטח ומצולם. למה? רגע, מי בעל הבית כאן? האם זה ההר שעליו נאמר: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי"? כי כיום מצבנו בו הוא לכל היתר בגדר של "מבקרים בהיכלו".
והנה, שוב, נקודת אור. מתחילים ההסברים: מהו מקום המקדש, באיזו צורה היה בנוי. ואנחנו עולים ועולים, וככל שאנו עולים רמת הקדושה עולה. ובהר אפשר ממש לחוש בכך. וכן, מסבירים שכבר בתנאים כיום בהר אפשר יהיה להקריב בו את קורבן הפסח. וזה תלוי רק ברצונה הטוב של ממשלת ישראל. והנה שערי חולדה, והמחילות שמוליכות אל השערים. "תתקדמו, תתקדמו, מהר יותר", מורים השוטרים.
כיפת הסלע יושבת על מקום ההיכל, ובית המקדש פונה מזרחה לכיוון הר הזיתים. ואנחנו מוסיפים ועולים. ופתאום כאילו משום מקום מגיע לו לאיטו השר לשעבר אורי אריאל. הוא גם כהן ועולה כבר שנים ובקביעות להר, בין השאר גם בהיותו חבר כנסת ושר בממשלה, ולאורך שנים הוא מעמיד ומחזק את ריבונותנו על הר קודשנו. איתנו בקבוצה הגדולה על ההר נמצא גם חבר הכנסת לשעבר איש הר הבית יהודה גליק, מייסד הקרן למורשת הר הבית והמקדש אשר מקפיד לעלות להר בכל שבוע.
וכמובן, מסבירים לי, אין ראוי יותר מהיום, עשרה בטבת, לעלות להר הבית. נכון, ראוי לעלות גם בתשעה באב וביום העצמאות ובוודאי ביום ירושלים, בפסח, בסוכות, בחנוכה ובמועדים רבים אחרים. והמסקנה המובנת מאליה היא שבכל יום ראוי להגיע להר הבית, וכך להצביע בידיים, ברגליים ובכל הגוף, בפה מלא ובנוכחות מלאה, שאנחנו בעלי הבית כאן, בהר הבית, שהר הבית בידנו ושמי ששולט בהר הבית שולט בארץ ישראל כולה. ומכאן, מההר, מתקבלות התפילות, הסגולות, הבקשות והתחינות.
והנה אורי אריאל מברך בברכת כוהנים את הנוכחים בשם ובמלכות, וגם תינוקת בת שנתה שעלתה להר הבית עם הוריה זוכה ממנו לברכת כוהנים אישית. ואנחנו מבקשים להשתחוות, כפי שנאמר: "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". והר הקודש הוא כאן, וכאן יש להשתחוות בלא חציצה היישר על הרצפה, לא כמו בכל מקום אחר בארץ ובעולם שבהם מטים את הראש או חוצצים בשטיח בינינו לבין רצפת האבן. כאן מתבטלים באופן מוחלט אל רצפת הקודש. אבל אסור להשתחוות. המשטרה אוסרת.
ונכון, כבר נאמר "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", והם – המוסלמים – מתפללים כאן על הר קודשנו, אבל לנו אסור. הגענו כנגד שער המזרח שמכוון כנגד קודש הקודשים. כאן, אומרת המשנה, אסור להקל ראש. ולקראת יציאתנו משטח ההר נגלות לעינינו הברזיות. היום הוא יום צום, אך בהר נאסר על יהודים לשתות מהברזיות בכל יום. למה? לממשלת ישראל הפתרונים.
בלי נדר, פעם בשבוע לפחות אגיע מעתה להר הבית. זו לא תהיה עלייה חד־פעמית. לא רק כדי לצאת ידי חובה. מעתה אשתדל להיות שותף עם העולים הוותיקים בחיזוק עמידתנו וריבונותנו בהר הבית, ובעיקר נדאג שכל יהודי ויהודיה בארץ ובעולם יגיעו מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו להשתחוות לפני ה' במקום אשר בחר. בואו ההרה, למלא את חלקו הצנוע ואת חובתו הקדושה של הדור הזה.
הכותב הוא המנכ"ל הנכנס של הקרן למורשת הר הבית והמקדש
