האם ראש הממשלה באמת מתכוון להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן ובחלקים מיהודה ושומרון? קשה לדעת, אבל טעות גמורה לחשוב שהכול דיבורים. שנת תש"ף, לפחות בחציה הראשון, תיזכר כשנת מפנה ביחס הרשמי ליו"ש בשדה הדיפלומטי והמשפטי. בשניהם, לדיבורים יש כוח ממשי.
תקציר האירועים: בספטמבר הכריז ראש הממשלה על כוונתו להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. המהלך גרר מחאות רפות בעולם הערבי, מרמור באיחוד האירופי, ושתיקה אמריקנית.
בנובמבר פסק בית הדין האירופי לצדק כי חובה על מדינות האיחוד לסמן מוצרי מזון שיוצרו ביהודה, בשומרון, במזרח ירושלים וברמת הגולן. כשבוע לאחר מכן הפתיע מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו, בהצהרה דרמטית שלפיה "ממשל טראמפ משנה את הגישה כלפי ההתנחלויות", וש"ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית אינה סותרת את החוק הבינלאומי". בהמשך אמר פומפאו כי הטענה שהצהרתו מתעלמת בבוטות מאמנת ז'נבה ונוגדת מדיניות דו־מפלגתית ארוכת שנים היא "מטופשת", והזכיר לחיוב את העמדה המשפטית ש"לישראל זכות חוקית בלתי מעורערת להקים התנחלויות".
בין לבין הכריזה התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג כי אם תקבל אישור לכך, תחקור חשדות לפשעי מלחמה בעצם ההתיישבות הישראלית מחוץ לקו הירוק.
השבוע, בסרטון מיוחד ששלח פומפאו לכנס מיוחד על הצהרתו, שערכו פורום קהלת ופורום שילה, הבהיר מזכיר המדינה כי העמדה המשפטית שאימץ אובמה בנוגע לחוקיות ההתנחלויות היא "שגויה מאוד". "אנחנו חוזרים לגישה מאוזנת ומפוכחת", אמר. "חשוב שנאמר את האמת כשהעובדות מנחות אותנו אליה, וזה מה שעשינו… ההתנחלויות לא מפרות מטבען את הדין הבינלאומי. זה חשוב".
לא פחות חשובה היא העמדה הישראלית. במשך שנים רבות היא הייתה מגומגמת. מצד אחד הקמת יישובים, שאין חזק ממנה כדי לבטא את טענת הזכות; מצד שני עמדה משפטית רפה, שהתגבשה במענה לעתירות בבג"ץ נגד ההתיישבות. כך הלכה ופשתה העמדה שנוכח השלטון הצבאי ביו"ש, ישראל היא במעמד של "כובש זמני".
לפיכך, רצף ההצהרות של ראש הממשלה במקביל להצהרות האמריקניות הוא בעל משמעות כבירה. לאחר ההצהרה (שבצידה מפה) בדבר הכוונה להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן, שב ראש הממשלה והצהיר על הכוונה להחיל את החוק גם בהתיישבות, כלומר בשטחים בכל רחבי יהודה ושומרון. ההצהרה הזאת תקדימית, ומבחינה משפטית יש לה נפקות מרחיקת לכת. ישראל אינה רואה בעצמה "מחזיקה" או "כובשת", אלא בעלת זכויות חוקיות לריבונות, ולפי שיקול דעתה היא רשאית להחליט איך להחיל את חוקיה.
חשוב להדגיש כי ישראל מעולם לא ויתרה על הטענה הזו. לא בהסכמי שביתת הנשק ב־1949, לא בהסכמי אוסלו ב־1993 וב־1995, ולא בהסכמי השלום עם ירדן ב־1994. אולם כעת שבה ישראל הרשמית לעמוד בקול צלול על הטענה הבסיסית: כל עוד לא נקבע אחרת בהסכם מדיני, הריבונות נתונה לה.
בנאומו בכנס הצהרת פומפאו השבוע, שב ראש הממשלה ורענן את טענות היסוד האלה, המבוססות על ההיסטוריה, על המשפט ועל הצדק, במילים ברורות. בין השאר הבהיר: "לפני מאה שנה בוורסאי ובסאן־רמו לא היה מדינאי מוביל בעולם שלא הכיר בזכותם של היהודים לחזור ולכונן את ריבונותם, את ביתם הלאומי, במולדת שלהם, שכללה בראש ובראשונה את יהודה ושומרון.
"יריבינו… הפכו את הדבר הצודק הזה – שאין צודק ממנו בתולדות העמים – לדבר לא צודק ולא חוקי. עכשיו אנחנו נמצאים בהיפוך, אנחנו נלחמים עכשיו להראות עד כמה אנחנו צודקים, עד כמה האמת לצידנו. נמשיך לבנות את מדינתנו ולחזק את ההתיישבות… הצהרת פומפאו היא הישג שיעמוד לדורות".
להצהרות משפטיות של מדינות יש משקל. היום אי אפשר שוב לומר שישראל רואה בעצמה כובשת נטולת זכויות. ישראל רואה בעצמה בעלת זכויות מלאות, המחזיקה את השטח בפועל תחת ממשל צבאי למחצה, ורשאית לשנות זאת לפי שיקול דעתה.
עו"ד אריאל ארליך הוא ראש מחלקת הליטיגציה בפורום קהלת
