"אתה לא יכול לעשות דבר לאיראן", התרברב המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי כלפי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, יום לפני חיסולו המפתיע של מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני. אבל טראמפ הוכיח לו שהוא דווקא יכול. חמינאי לא התכוון כמובן לאי יכולת צבאית; הוא יודע מצוין שמבחינה צבאית, ארה"ב יכולה להחזיר את איראן מאה שנה לאחור בתוך ימים ספורים. חמינאי התכוון ליכולת נפשית־מוסרית.
הערכת המצב הזאת של מנהיג איראן הייתה הגיונית לחלוטין. שני העשורים האחרונים הוכיחו שלמערב אין יכולת נפשית־מוסרית להתמודד עם המופרעים של העולם והם יכולים לעשות בו כרצונם. עברה חלפה מלחמת העולם השנייה, שבה הגדירה ארה"ב את היטלר ואת גרמניה הנאצית כהתגלמות הרוע, ויצאה למלחמת הכרעה והשמדה נגדם. היום התודעה המערבית איננה מסוגלת להתמודד עם שום איום. אירופה נכנעת מול האסלאם הקיצוני שמאיים עליה מבית ומחוץ. ארה"ב של אובמה לא רק שלא התמודדה מול האיום האסלאמי, אלא הושיטה לו את הלחי השנייה, ניסתה לרצות אותו ואף טיפחה אותו. האחראי הישיר לכאוס המתחולל במזרח התיכון זה קרוב לעשור הוא נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה. הוא גם האחראי להפיכתו של קים ג'ונג־און מצפון קוריאה לאיום ממשי על שלום העולם. המופרעים של העולם למדו שמול המערב רק המעז מנצח, והם אכן העזו – וניצחו. שרת החוץ של האיחוד האירופי עולה לרגל לאיראן ומנשקת את ידי האייתוללות כשהיא עוטה כיסוי ראש: זו תמונת הניצחון.
אבל מה לנו להלין על אחרים. גם מדיניות ישראל התבססה בעבר על המחשבה שאם נרצה את הטרור ונעניק לו מדינה הוא יניח לנו, והסיסמה המופקרת של "שלום עושים עם אויבים" שלטה כאן שנים רבות. וגם אצלנו זוהי הנכות הנפשית־מוסרית ולא חוסר היכולת הצבאית, שאפשרה, ועדיין מאפשרת, לגידולים ממאירים כאלה למרר את חיינו. אנחנו מאכילים את הרשות הפלסטינית כבר קרוב לשנות דור בתקווה שלא תנשך את היד המאכילה אותה, אף שהיא מקפידה לעשות זאת כל ארוחה מחדש.
אז מה יש בו בטראמפ, מבעד לכל התכונות הצבעוניות שהתקשורת עסוקה בהן לעייפה, שאפשר לו להפתיע את עלי חמינאי? התשובה ברורה: טראמפ הוא אדם ישיר ופשוט. הוא לא מבולבל. יש אצלו טוב ורע ויש טובים ורעים. יש אצלו מוסר וצדק מוחלטים. כוחו בפשטותו ובחוסר התחכום שלו. במובן הזה טראמפ הוא דינוזאור. הוא נותר בעל תודעה מודרנית בעולם פוסט־מודרני. לכן כל בלבולי המוח הנאורים, המתוחכמים והמפולפלים של התודעה הפוסט־מודרנית והתקינות הפוליטית, שסירסו ושיתקו את המערב, שהביאו אותו למצב שהוא כבר לא יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר ובין אוהב לאויב, לא נגעו בטראמפ כהוא זה.
יש כמובן אינטרסים פוליטיים גלובליים במדיניות של טראמפ, אבל שורשה הוא בבריאות מוסרית. טראמפ קורא לדברים בשמם. איראן היא השטן הגדול, היא התגלמות הרוע העולמי, היא זורעת הרס, הרג וסבל במזרח התיכון, היא סכנה לשלום העולם, וצריך להוריד אותה על ברכיה. כך רואה טראמפ את העולם. בפשטות. מבחינתו חיסולו של סולימאני אינו רק פגיעה קשה בתדמית המתרברבת של איראן ובכוחות ייצוא המהפכה האסלאמית השיעית לכל רחבי המזרח התיכון; היא חיסולו של נחש. במדיניותו של טראמפ חוזרים מושגי הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והשקר ו"ציר הרשע", לבמת הפוליטיקה העולמית.
זו בדיוק הסיבה לכך שהשמאל העולמי הליברלי והפרוגרסיבי, במערב ואצלנו, הזדעזע כל כך מחיסולו של סולימאני, גינה אותו והתאבל. על עצמו הוא מתאבל. החיסול הזה ממוטט את עולמו ומציג אותו ככלי ריק. הוא מוריד את המסכה מעל פניו, את הכסות המוסרית שהוא עוטה על עצמו, את הפוזה של הנאורות שהוא מתהדר בה, וחושף את חולשת הדעת והבלבול שלו. והבלבול הזה הוא אסון מוסרי משום שהוא הביצה שמאפשרת לרע העולמי לפרוח.
איראן היא השטן הגדול, ובה עוסק לשמחתנו נשיא ארה"ב טראמפ. התגובה האיראנית המינורית והסמלית, לפחות בשלב זה, מעידה שטראמפ יודע את המלאכה. לנו יש שטן קטן משלנו, הטרור הפלסטיני. הרשות הפלסטינית, פרי יצירתו של הארכי־טרוריסט יאסר ערפאת, היא התוצאה הישירה של החולשה והבלבול המוסריים שלנו. אי אפשר להמשיך להנשים אותה, ואסור לנו להשלות את עצמנו שהיא תשלים אתנו. ברוע לא מכירים ולא חותמים איתו על הסכמים; יש לקרוא לו בשמו ולהעביר אותו מן העולם.
