לפני שבועיים פרסמתי כאן טור אישי שניסה לטעון ששמירת נגיעה יכולה לעוות קשרים, במקום לשמור עליהם. כדי להוכיח את טענתי, סיפרתי סיפור על בחורה אחת שאהבתי, ושהפסקתי לאהוב, בגלל שהיא הקפידה על ההלכה. קראתי לה "טליה". מאז שהטור התפרסם קיבלתי תגובות רבות. ציבוריות ואישיות. על הטענה, ועל הסיפור עצמו. אבל לפני כמה ימים, "טליה" שלחה לי בפייסבוק הודעה.
יאיר יקר,
כמה מחשבות שהיו לי בעקבות טורך. קודם כול, בא לי לומר לך שאני נהנית מאוד מהכתיבה שלך ושלמרות מה שאכתוב יש בי חיבה כלפיך כאדם וככותב, כמו גם רצון שתמשיך להצליח. אתה מוכשר מאוד ואני מאחלת לך מלא מלא בהצלחה בהמשך דרכך. עם זאת חשוב לי לומר לך את הדברים הבאים. ברור לי שאני היא אותה טליה שעליה אתה כותב, ושעמה אתה מקיים קשר זוגי מלא בתשוקה ואהבה. עם זאת, לצערי אני מתקשה לזהות את עצמי עם אותה טליה. נכון, את סוודר הגולף לבשתי. ונכון, לא רציתי באותה פגישה וגם באלו שלאחריה, לחבק אותך. אבל הקשר העמוק והייחודי שאתה מתאר, פשוט לא היה בינינו. כבר אז, יאיר, היה ברור שאתה מצוי בתוך קשר משמעותי ועמוק עם עצמך, ורגשות האהבה שחשת אז כלפיי לא היו אלא איזשהו צל דהוי של האהבה שחשת אז כלפי עצמך.
לא הייתי בקשר עמוק איתך, ו־וואלה, גם לא התאהבתי בך. הרשמת אותי, הצחקת אותי, סקרנת אותי, ונהניתי מאוד לדבר איתך ולשהות במחיצתך. עם זאת למעשה לא היה רגע אחד שבו חשבתי שאנחנו הולכים לבלות יחד את שארית חיינו. ובתכלס, לא הייתי שותפה לרגעי התשוקה הרבים שאותם אתה מתאר. ידעתי שאתה מעוניין בקשר ובפיתוח התשוקה בינינו, אבל לי לא היה עניין בכך.
למה אני כותבת לך את זה? משתי סיבות. הראשונה היא בשביל לומר לך שאתה נופל כאן לאחת הסכנות של אמן מוכשר – סכנת בליעת מציאות קשריך על ידי פנטזיה נרקסיסטית. הסיפור כשלעצמו הוא מעולה אבל בתכלס הוא די מומצא. הסיפורים שקורים באמת, הם סיפורים מדויקים יותר ועמוקים יותר. אם אתה ממציא סיפור, ממציא רומן בין שני אנשים, אז עוף על זה. אבל אם אתה נשען על סיפור שהתרחש בין שני אנשים, אתה חייב לראות את האדם שעליו אתה כותב. וכאן בפשטות, נפלת. אני כסובייקט לא נמצאת בתוך כתיבתך. שים לב לזה. זה חשוב. הקשרים שלנו בחיים הם קשרים אמיתיים. ואם אתה כותב על קשרים אמיתיים, תן רגע לפנטזיות ולדמיונות לחכות בסבלנות ופנה מקום למבט כן וישיר על הקשרים שעליהם אתה כותב ועל האנשים ששותפים בהם.
הסיבה השנייה היא, שחשוב לי לומר שלא שמירת הנגיעה הפילה את הקשר בינינו. מה שלא אִפשר לקשר להתקדם זה שלא היה בו חיבור רגשי אמיתי. אתה צודק, חיבור רגשי וחיבור פיזי באים יחד. אני לא חושבת שיש הרבה זוגות בעולם שמחכים עם יצירת מגע פיזי עד זמן מיסוד הקשר. אני בכל מקרה לא חיכיתי. אני כן חושבת, שאנשים מסוימים (כמוני) מבקשים לראות האם יש חיבור רגשי לפני שמשלבים בתוך הקשר גם מגע פיזי. זה הכול. וכן, היכולת לומר "אני שומרת נגיעה" מאפשרת לקחת זמן מסוים ולבחון, האם יש כאן קשר וחיבור, האם נכון לתת לאפיק הפיזי להיות אפיק נוסף בתוך הקשר. זה האינפוט הקטן שלי לפולמוס שהתפתח בעקבות טורך.
מלא בהצלחה, יאיר, אתה באמת כותב נפלא ותמשיך ליצור ולעוף על עצמך. ובפעם הבאה שניפגש באיזה חתונה או ב"קניון" (זה קרה?) – אל תאכל סרט.
"טליה".
"טליה" יקרה. כתבתי לה בחזרה. תודה על המחמאות והעלבונות. הסיפור שכתבתי, הוא בעצם סלט שעשיתי מכל מיני תחושות, ומכל מיני חוויות, ומכל מיני זיכרונות, מכמה קשרים שהיו לי, עם כמה בנות שיצאתי איתן. גם הן, אגב, זיהו את עצמן כטליה. וגם מהן, כמה מפתיע, קיבלתי השבוע הודעות נוקבות ברוח דומה.
חשוב לי מאוד שתביני שהסיפור שכתבתי אמור היה להעביר נקודה מסוימת. הוא היה סיפור עם אג'נדה. וכדי להגיש אותה כמו שצריך, ניצלתי חוויות שונות שעברתי וזיכרונות שונים שעלו לי, והפכתי אותם לסיפור צלול ונוקב, עם התחלה, אמצע ופאנץ'. עם טענה מרכזית, ומהלך רגשי ברור. אני יודע שהחיים מורכבים יותר, עדינים יותר, אפורים יותר ומדויקים יותר. אני גם יודע שקשה לחלץ מהם מסקנה מובהקת. אבל אני כותב טור. אני מספר סיפורים. ומספרי סיפורים יודעים להגיש את החיים. הם יודעים להפוך את החיים לאפשריים, ולשווק אותם, בעזרת אינספור הפרזות, כזבים ועיוותים, כבעלי טעם ומשמעות.
בכל מקרה. בינך ובין הסיפור שסיפרתי יש בעיקר סוודר גולף אחד. ואני מתנצל אם פגעתי בך. איכשהו, מרוב טשטושים שהכנסתי לסיפור, יצא שכמעט כל הבנות שיצאתי איתן התבאסו עליו ועליי. וגם אם הן לא באמת התבאסו עליי, המצאתי אותן, כדי לא להתמודד עם איך שתפסת את הקשר שלנו. כדי לא להתמודד עם איך שאת תופסת אותי. המצאתי אותן. כדי שהסיפור יהיה טוב יותר. כדי שיהיה לי טור מעניין יותר בעיתון. כי ככה זה כשמספרים סיפורים.
"יאיר".
