הסופר הולברוק ג'קסון אמר שבמערכת החינוך אפשר לזהות שני שלבים: בשלב הראשון מלמדים ילדים לקרוא, ובשלב השני משניאים עליהם את הקריאה. בזמן החגיגות לסיום הדף היומי חשבתי על האמרה הזו. לימוד גמרא במערכת החינוך הפורמלית נתקל בקשיים עצומים, ובמקביל לימוד הדף היומי נהנה מפופולריות חסרת תקדים. מה יכול להסביר את הפער הזה? ברור שמדובר בשלבים אחרים בחיים. אנשים בגיל ארבעים נמצאים במקום אחר מאשר נערים בני חמש־עשרה. ועדיין, נדמה לי שיש כאן גם עוד משהו.
בתחומים רבים בחיינו אנחנו נוטים לחשוב שהתחליף למערכת ריכוזית ומתוכננת הוא אנרכיה. קשה להיפרד מהמונופול הממשלתי על השגחת כשרות, כי אנחנו חוששים שבלעדיו כל עם ישראל יאכל טריפות. קשה לצמצם את השליטה הממשלתית בכלכלה ובחברה, כי אנחנו פוחדים שבלעדיה החברה שלנו תהפוך לג'ונגל אכזרי. וקשה לנו לרכך את השליטה הממשלתית הריכוזית במערכת החינוך, כי נדמה לנו שבלעדיה אף אחד לא ילמד כלום.
נדמה לי שהמציאות מלמדת אחרת. כשמניחים בני אדם לנפשם, הם נוטים להתארגן במסגרות משפחתיות וקהילתיות, סביב מסורות ומנהגים משותפים. הם אינם מתנתקים מכל הקשר חברתי, אלא מתמסרים למעגלי זהות שצומחים מלמטה למעלה.
המוסד של הדף היומי אינו עתיק מאוד, רק בן מאה, ועדיין הוא ותיק יותר מאשר מערכת החינוך הישראלית, ובעצם – ממדינת ישראל כולה. הוא צמח והתפתח לאיטו, עד שהגיע היום לשיא של בשלות והשפעה. מוסד הדף היומי לא נולד מאפס. הוא נשען על מסורת עתיקה מאוד של התמסרות לספר הנושן הזה, התלמוד הבבלי, והערצה גדולה ללימודו ולהבנתו. לימוד הדף היומי נסמך גם על המוסד היהודי הייחודי והעתיק של לימוד בחברותא, על תרבות נושנה של שיעורים קהילתיים, ועל "חברא ש"ס" בעיירות היהודיות, זו שחבריה היו לומדים גמרא ביחד בין מנחה לערבית. ר' מאיר שפירא הוסיף לכל המסורות הללו נדבך נוסף, תבנית חדשה של לימוד מוסדר, שמעניק גם תחושה של אחדות לאומית לכל הלומדים בכל התפוצות. אחרי מאה שנים התברר עד כמה מוצלח הדפוס החדש הזה של המסורת.
אנשים רוצים שייכות, אנשים רוצים מורשת, ואנשים רוצים ללמוד. תרבות שמבוססת על מסורת קהילתית, ולא על תכנון ריכוזי ואכיפה נוקשה, מציעה להם את כל אלו בדפוסים גמישים, הנוצקים בכל מקום ובכל עת בהתאם לצורך המקומי. יש מי שילמד בכל לילה לבד, יש מי שילמד בכל בוקר לפני ותיקין עם חברותא, ויש מי שישתתף בשיעור הקהילתי, או בשיעור שבבית הכנסת השכן. גם חידושים משמחים, כמו ההיקף הגדל והולך של נשים המתמסרות ללימוד דף יומי, או השיעורים המקוונים שאפשר למצוא ברשת, משתלבים כאן במסורת באופן טבעי, לא מאולץ ולא מתעמת. אף אחד לא צריך לקבל החלטה ריכוזית האם נשים ילמדו גמרא או לא. במשך שנים רבות נשים משתלבות בלימוד הזה באופן הדרגתי, במידה ובאופן שמתאימים לכל קהילה ולכל אישה, והן מוצאות את מקומן המשמח במנגנונים הגמישים של המסורת החיה.
אי אפשר לוותר על מערכת החינוך הממלכתית. הלימוד הבסיסי של קריאה וכתיבה, חשבון ואנגלית ולהבדיל תורה, צריך להסתמך על מערכת מקיפה במימון ממלכתי. אך המערכת הזו צריכה להישען הרבה פחות על תכנון ריכוזי, והרבה יותר על גמישות מקומית, ועל ההרגלים והמסורות הקהילתיים שלנו. בית ספר מוסלמי לא יכול להיות דומה לבית ספר יהודי, וקהילה דתית תרצה לימוד שונה מאשר קהילה חילונית. גם בתוך כל אחד מהציבורים הגדולים הללו יש בכל מקום הורים אחרים, תלמידים אחרים וצרכים אחרים.
למערכת החינוך שלנו נחוץ הרבה יותר חופש. חופש להורים לבחור מוסדות חינוך, חופש למנהלים לנהל, חופש למורים לבחור דרכי לימוד. תוכנית הלימודים הממלכתית צריכה להיות גמישה, לדרוש רק מינימום שיהיה משותף לכולם, ואת כל השאר לפתוח לבחירתה החופשית של הקהילה המקומית. יש לנו עם עתיק, עם ההיסטוריה החינוכית המפותחת ביותר בעולם. תנו למורים שלנו לבחור בכל מקום איך יוכלו להזמין את תלמידיהם להיות חלק מהמסורת החינוכית הזו. לפעמים הם ייכשלו, ואז מנהליהם יעמידו אותם על מקומם. לפעמים גם המנהלים ייכשלו, ואז ההורים יבחרו בבית ספר אחר, עד שהמצליחים־פחות ילמדו מדרכיהם של המצליחים־יותר. אני מאמין שבדומה ללימוד הדף היומי, התוצאה תהיה מערכת חינוך מצליחה יותר וגם מסורתית יותר. אני מאמין בחופש חינוכי, לא משום שהערך העילאי שלי הוא חופש, אלא משום שהערך העילאי שלי הוא חינוך.
