בסדרה המצוינת "הרמון", אשר מתארת את הדינמיקה הסיוטית בכתות ובפרט הכת של גואל רצון, מהדהדת דמותו של שבתאי צבי לאורך כל סצנה וסצנה. גם כשדמותו לא מבליחה בסצנה כזו או אחרת, הוא שם, תמיד שם. נוכח. היכולת לשלוט בנשותיו, בסביבתו, מסמא את עיניו, משכרת את ליבו והשפעתו ניכרת בכל. הכוח לכבוש אותן, את ליבן, את גופן, את נשמתן, הוא שמחזיק את מערכת היחסים המסוכנת בבית (בבתים). שבתאי/גואל בחר בהפעלת כוח, שהרס והורס חיים שלמים.
ההיסטוריון הבריטי לורד אקטון אמר: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". כוח והשפעה, יכולים להיות טובים, מועילים, משנים את העולם, מטיבים. אך לעיתים אותו כוח, בהפעלה לא נכונה, עלול להרוס ולהשמיד את נפש האדם והעולם.
לאנשי ציבור למשל, יש הרבה כוח. כוח להוביל, כוח להשפיע, כוח לבנות, כוח ליצור ולהנהיג. אך אותו כוח בדיוק יכול להרוס; את אמון הציבור, האינטרס הציבורי, טוהר המידות. השאלה מה עושים עם הכוח הזה. למרבה הצער, בשנים האחרונות אנחנו רואים צונאמי של חקירות כנגד אנשי ציבור, נבחרים או ממונים.
רק בתקופה האחרונה אנחנו נחשפים לחקירות התורניות; ראש הממשלה, ח"כ דוד ביטן, חקירות אנשי מפלגת בל"ד, ח"כ אריה דרעי והיד עוד נטויה. כך גם בכל תקופת הממשלה הנוכחית אנו כבר שכחנו את חקירות ראש האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג ועוד פרשות שמנקרות לנו את העיניים בכל פעם שאנו צופים במהדורות החדשות.
הנטייה להציג את השחיתות הפוליטית כמייצגת נרטיב מפלגתי או כל סממן שיוכי אחר שגויה לחלוטין. ההיסטוריה, למרבה הצער, מלאה בדוגמאות של שחיתויות חוצות מגזרים, מפלגות ועוד. נזכיר את פרשת "בר-און חברון", שהייתה קו פרשת המים במאבק בשחיתות הציבורית. היו מעורבים בה ראש הממשלה בנימין נתניהו (ליכוד), אריה דרעי (ש"ס) וגורמים נוספים (אף גורם לא הועמד לדין באירועים אלה). פרשת אשר ידלין (מפלגת העבודה). "ראשונטורס" ו"הולילנד" של אהוד אולמרט (קדימה), ועוד.
מדובר על אנשי ציבור שהיה להם הכוח, ההשפעה והמעמד- ובמקום לנתבם לעשייה ציבורית חשובה, ציונית, חברתית, ערכית, חלקם בחרו לנתב זאת לקידום האינטרסים הפרטיים שלהם.
ואולי גם אנחנו קצת התרגלנו וכבר לא מתרגשים למשמע חקירות, כאשר הנושא הפך לשיח יומיומי. הנטייה הציבורית לבחון נבחרי ציבור ב"עיניים משפטיות", הורשע/לא הורשע, סותמת לנו את הגולל לדיון כנה ואמיתי, מהי ההנהגה "האופטימלית" שאנו מבקשים לקבל על עצמנו.
נכון, לא כל איש ציבור שנחקר, הוא אשם. ישנם אנשי ציבור שמבצעים עבודתם נאמנה ועושים ותורמים רבות למען הציבור. חלקם חפים מפשע, וכל עוד לא הוכחה אשמתם הם זכאים. אך פה קבור הכלב. יש הבדל בין הדין הפלילי לבין התרבות הפוליטית שלא מפותחת דיה במדינת ישראל. התרבות הפלילית, לפיה שלטון החוק חל על כולם, מעמיד לדין אנשים שעוברים על החוק, אנשי ציבור ואזרחים "רגילים". כלומר, אם אדם לא עמד ב"סטנדרטים" של החוק, אפשר לטפל בהתנהגות הזו באמצעות הכללים המשפטיים העומדים לרשותנו, ואדם יישא באחריות הפלילית.
אך כאשר אנו עוסקים בתרבות פוליטית, אנחנו מדברים על אוסף של תפיסות, ערכים, עמדות שלא כתובים ולא מחייבים רשמית, אולם אנשי ציבור נושאים בהם. ערכי המוסר, מינהל תקין, טוהר המידות, כל אלה הן לא סיסמאות, אלא נורמה ציבורית שמוטלת עליהם. תרבות פוליטית מפותחת היא כזו, שכשאיש ציבור מבצע פעולה לא מוסרית או לא ערכית הוא לוקח אחריות ומתפטר, גם אם החוק לא כופה עליו לעשות כן.
ישנם מקרים בהם אנשי ציבור התפטרו מכהונתם או לא התמודדו על התפקידים שהיו אמורים להתמודד עליהם, במסגרתם היו המלצות להעמידם לדין או הוגש נגדם כתב אישום ומערכת המשפט טרם קבעה שהם בגדר אשמים. ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין ז"ל, התפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה בשנת 1977 בעקבות חשיפת פרשת "חשבון הדולרים". כך גם שר הביטחון (שכיהן באותה תקופה כשר החוץ), אביגדור ליברמן, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה החליט להעמידו לדין בפרשת "השגריר" בשנת 2012.
ישנם מקרים נוספים אך הם לא רבים. מבחינה חוקית, הם לא היו חייבים להתפטר, אלא שלקיחת האחריות על מעשיהם, מייצבת נורמה מסוימת, המקובלת במשטר דמוקרטי תקין. התנהלותם של אלה, מעידה על כל אנשי ציבור שדבק רבב במעשיהם אך לא נטלו אחריות והתפטרו.
גם אם המעשים "כשרים" וחוקיים, הם יכולים להיות מסריחים. כל כוח, בייחוד הכוח והמנדט המתקבלים מציבור הבוחרים ומועברים לנבחרי הציבור, יש להשתמש בו בעדינות, במוסריות, בערכיות, כדי לבסס לנו חברה מטוהרת משחיתות. כי השחיתות לא מתחילה ונגמרת בחוק. היא מתחילה מאי-סדרים, התנהלות לא תקינה, שימוש לא נכון ומופרז בכספי ציבור, ממתנות, מאמצעים שאולי כשרים, אך לא מוסריים.
