לבן שלי יש יום הולדת שמונה. יש לי בן זכר אחד, גילי חיים כפרעליו. לא יכולה לשכוח את הלידה שלו, הלידה ששינתה את חיי. עד אליה עוד הייתה בי ציניות ורצון לריב. ששתי אלי קרב. איך שהוא יצא ממני, נמסו בבת אחת צירי העופרת והקושי של הנשמה שלי, והפכתי לסמרטוט הרך והרגשני שבוכה מפרומואים ומפרסומות שאני היום.
רק הדלקתי נרות אצל אמא שלי ותוך חמש דקות היינו באוטו, דוהרים לאיכילוב. במיון היולדות, כואבת כולי, שכבתי מתפללת להתקבל ללידה. וילון מימיני ישב זוג בלידה ראשונה. הוא שר לה את "ידיד נפש", השמש הייתה בסוף השקיעה ואני ידעתי שעוד טיננייננניי אחד שהוא שר לה, ואני תופסת את המוניטור ודופקת לו על הראש. חוץ ממשוכה זו, הלידה הייתה מושלמת. רכות, עד כמה שהזוי לחבר את הפועל הזה ללידה – זה מה שהיה שם.
יש לי בן אחד, הוא מקפיד שלא יקראו לו הסנדוויץ' וגם לא המרכזי. הוא הבורגר שבלחמנייה. חל ויכוח עתיק יומין מי מהאמצעיות היא העגבנייה ומי החסה והאם הלחמנייה היא מקמח מלא או רגיל – אבל הוא הקציצה, הבשר.
וכמה שאני מעמיסה על הבן האחד, כי מילא שכל תורת הפמיניזם, הנשיות ונחמה ליבוביץ מתחלקת בין ארבע הבנות, אבל הוא, וואי וואי כמה ערכים צריך להקנות לו. כבר בעריסה הוא הלך לאיבוד בין צעיף כחול־צהוב של מכבי מצד אחד, ובובת דארת' ויידר שחורה מצד שני (ולא, זה לא עשה לו סיוטים). מגיל חודש בערך הוא כבר שומע ממני הרצאות על היחס לנשים, על תפקידו של הגבר במהפכה הפמיניסטית ועל כך שאסור לו להגיד לאף אישה אף פעם מזל טוב על ההיריון, גם אם היא תוך כדי לידה.
בנים זה כל כך הרבה יותר פשוט לתפעול. בעוד לכל אחת מבנותיי יש חמישה סלי כביסה מקופלת, לו מספיק רבע סל. להן בארון שלל בגדי הקשת והוא נע על הציר היצירתי בין ירוק זית לירוק זית סורי. בעוד הבנות מבקשות ממני לקלוע להן צמה, שעם התלתלים שלהן זה בערך כמו לבקש ממני להפוך קש לזהב – הוא רק מבקש שאפסיק להרוס לו את הציציות, כי הוא שונא שהן מסתלסלות לו, וגם שאפסיק לכבס לו את הכיפה, אפילו אם היא נפלה ברפת של סבא.
אז נכון שהוא מושפע מאחיותיו. הוא כוכב טיק־טוק עולה, יודע להבדיל מי זו תותית מבין כל חברותיה שנראות בדיוק כמוה, ושאם הוא רוצה לשרוד אסור לו להיכנס בין שתי אחיות שרבות על המקום מול המראה. אבל אל תטעו, גם הן מושפעות ממנו. הרביעית ביקשה בלנדסטון, החמישית הולכת אחריו עם כדור לכל מקום, השנייה התחילה לצפות איתו במשחקי כדורסל והבכורה משפרת לו את יכולות ההתקפה בעזרת שמירה הדוקה על המקום שלה בספה.
הברית של גילי הייתה האירוע היהודי־גלותי־חורפי המרגש ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. סיום מניין ראשון בשבת, כולם מגיעים מבית הכנסת תחת שמיים סגריריים, מתכנסים בסלון הבית של סבא וסבתא. השם הראשון ניתן, השם השני גורם להורים שלי לדמעות (לאבות של שניהם קראו חיים). כל זה טוב ויפה, אבל מה מאז? מאז אני צריכה להפיק יומולדת חורפי לתרי"ג חבריו הנמרצים של הילד. וגילי בעל החלומות בטוח שנפיק לו קיר טיפוס, בתוך הבית, או שמא נינג'ה ישראל. נשמה, מה לא הבנת? אין סיכוי שאני נותנת אפילו לנעליים של ילד אחד להיכנס לתוך הבית.
איזו זכות לגדול בין בנות. ברור לו שמושב האסלה תמיד למטה, ברור לו שרוב הסיכויים שהאמבטיה סתומה משערות. ברור לו שבפורים הוא עומד לדרוך על נצנצים ולצאת לשחק בכדורגל שנראה כמו כדור דיסקו מהאייטיז. הוא צריך לרצות את כולם. צנחן כמו אבא, אוהד מכבי כמו סבא א' ורפתן חרוץ כמו סבא ב'. לשיר "אנעים זמירות" ולשמוע כמה אני מתבאסת שהאחיות שלו לא יכולות לשיר גם. וכשאני באה לבית הכנסת להופעה שלו, אני ממררת בבכי כאילו הוא מתחת לחופה השוויונית שיזם תוך כדי שהוא חותם על הסכם קדם נישואין של קולך. הוא מסתכל עליי מובך, וכל מה שנשאר לי זה למחוץ אותו בחיבוק, להביך אותו עוד יותר, ולהגיד לו: זה רק אתה אשם. מאז שהגעת, נמס לי כל הלב נמס לי. איזה מזל שאתה.
