יש לי חבר עירוני, מסוג האנשים שאוהבים להיות לבד ופסגת היום שלהם היא יציאה עם הכלבה. מדי פעם אנחנו מדברים על חארטה ובארטה, ובכל פעם שאנחנו נדרשים לשאלת מקום המגורים הוא אומר לי כך: "בחיים לא הייתי מסוגל לגור בקולחוז שלך, ולא בגלל שזו התנחלות. אני לא מוכן להקריב את הפרטיות שלי על מזבח החברתיות. יש לי חברים, אני לא סוציומת, אבל נחמד לי שהם לא גרים איתי ברחוב ולא יודעים בכל רגע נתון מה קורה איתי".
אחרי השיחות איתו אני תמיד קצת מתערערת. כי אם להיות כנה – הוא צודק. יש רגעים שבהם פרטיותי מוקרבת על מזבח החברתיות. כמו למשל בערב שבו ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי סדרת דוקו שעסקה במגדר. לפתע, בלי כל התרעה, שודרה שם סצנה לא צנועה מתוך סרט מוכר כדי להעביר איזו נקודה. מול הטלוויזיה שלנו יש חלון רחב ידיים, ומולו – ביתו של השכן שלי, שפעמים רבות יושב במרפסת. הסתכלתי לאחור וקלטתי אותו המום מהתוכן שמשודר על המסך. פעם אמר לי בצחוק שהוא לא קונה טלוויזיה כי כל התכנים זמינים אצלנו בחלון.
אז למה אני גרה בקהילה קטנה, למרות כל החסרונות הברורים שיש בצורת המגורים הזאת? השאלה הזו עולה בי מפעם לפעם, ובכל פעם התשובה מתעדכנת: כי אני מעוניינת בחיים חברתיים זמינים; כי רציתי בית פרטי עם גינה; כי אין דבר יותר מרחיב־לב מילדים יחפים שעוברים מבית לבית ומשחקים זה עם זה בלי הזמנה מראש.
אבל השבוע קיבלתי תשובה נוספת לשאלה הזאת. זה קרה כאשר נהגתי בשעת ערב מאוחרת הביתה והרגשתי כאב חד שהקרין לי על הרגל והקשה עליי להמשיך. עצרתי את הרכב בצומת שממנו מתחיל הכביש ליישוב שלנו, יצאתי החוצה וניסיתי לשחרר את הרגל. באותו רגע קרה דבר מדהים: שכנה שעברה בצומת הבחינה בי, עשתה רוורס עם המכונית ושאלה איך אפשר לעזור. ואז שכן שלי עצר את מכוניתו. וכך הלאה, כמעט כל כלי רכב שהייתה לו מדבקה של היישוב עצר לבדוק מה קורה איתי.
ואלו הרגעים, כן, אלו הדקות שמזכירות לי למה אני גרה בקהילה. כי יש את המשפחה שאנחנו נולדים אליה, ויש את המשפחה שאנחנו בוחרים בה – אוסף האנשים שאיתם אנחנו צועדים את חיי היומיום, הצרות והשמחות, רגעי היופי והכאב. ויש משהו מרגיע בידיעה שבכל רגע נתון קיימת בעולם קבוצה גדולה ומגוונת של אנשים שאכפת לה ממה שקורה אצלי. שאם אזדקק לה היא תקום ותעזור.
בשנים האחרונות נעשו באוניברסיטת הרווארד מבחני אושר. הסטטיסטיקות הצביעו על כך שאנשים שפוקדים בית תפילה פעם בשבוע מאושרים יותר מאלו שלא. האם האמונה מנחמת אותם? לא, טענו המחקרים. השייכות לקהילה היא זו שמנחמת אותם.
הרי מה עושה הקהילה? היא מוציאה אותנו מהבדידות היומיומית, וגם מהפוזה. בעולם שבו אנחנו משתקפים דרך פיד ומצג של חיי שלמות, הקהילה תראה אותנו גם ברגעים הפחות זוהרים. יש יותר סיכוי שיבחינו בנו כשאנחנו בתקופה לא טובה. הקהילה תובעת מאיתנו להתנדב ולהעניק מזמננו הפרטי לאחר, אבל גם מלמדת אותנו להישען.
בבר־מצווה של בני הבכור סיימתי את דבריי בהודיה לחברי היישוב שעזרו לנו לגדל אותו. אמרתי להם שאני מוקירה אותם על כל הרגעים שבהם אספו אותו בצומת, נתנו לו ארוחת ערב, ואולי גם הזיזו אותו הצידה כשמכונית עברה ברחוב. מי שאינו מאמין בחיי קהילה יאמר שזה בדיוק מה שמעצבן בה – תמיד יש מי שמתעניין, תמיד יש מי שמתערב. אבל לי זה נותן תחושת ביטחון. מרגיע אותי לדעת שאם בעלי שוהה בחו"ל ונשארתי לבד בשבת, מישהו מהשכונה כבר יזמין אותנו.
מנחם אותי לגלות שאם נתקעתי בצומת וכואבת לי הרגל אני לא לבד. ובשביל זה אני מוכנה לשלם לפעמים את מחיר ההתערבות, את שיחות השבילים, את ההכרח לומר שלום לכל מי שרואה אותך (כן, לפעמים זה מעייף) ואת העובדה שכל השכונה ידעה כשהייתי בהיריון עוד לפני שעשיתי בדיקה.
פגשתי במהלך חיי כל כך הרבה אנשים שלא מרוצים ממקום מגוריהם ואיכשהו נתקעו בו שנים ארוכות. הם מחכים שמישהו יביא להם על מגש כסף חיים חברתיים מספקים. זה לא עובד ככה. קהילה יכולה להיווצר בכל מקום – בעיר או בכפר, בשכונת וילות או בבניין רב קומות. אבל אל תחכו שהיא תבוא אליכם. כתתו רגליים ומצאו את המקום שלכם. השקיעו בזה לפחות כמו שאתם משקיעים בילדים או בקריירה שלכם. הזמינו אנשים לביתכם, גם כשהוא מבולגן. עשו לכם קהילה. קנו לכם שכן.
