כמו במחזה כתוב היטב, קרע השבוע חבר הכנסת אחמד טיבי את המסכות מעל פניהם של חברי סיעת "הימין המוסרי" בכחול־לבן, שמורכבת מבוגי יעלון, צביקה האוזר ויועז הנדל. בישיבה על ועדת הכנסת, לקול צהלות אנשי כחול־לבן, הטיח טיבי עלבונות במיקי זוהר ובשלמה קרעי מהליכוד. לסיום פנה טיבי ליועז הנדל ואמר: "אני לא יכול לא להתייחס לדברים של יועז הנדל, שמטיח בליכוד שהם לא סיפחו את בקעת הירדן. יועז, תמשיך אתה וכחול־לבן לדבר על סיפוח, ואם תעזו להתקדם בכיוון הזה, גנץ יישאר יושב ראש האופוזיציה. זו עמדת הרשימה המשותפת".
שלמה קרעי מהליכוד ביקש מהנדל התייחסות, ותשובתו הייתה מדהימה לא פחות מהכרזתו של טיבי: "אני אומר לטובת טיבי שבכל רגע אני מעדיף את אחמד טיבי על חמאס, שותפיך הטבעיים". כך, אפילו ברגע של השפלה פוליטית פומבית מצד טיבי, העדיף הנדל לתקוף את הליכוד בלשון ביבים ולייחס לו שותפות לטרור. אלו הנורמות האינטלקטואליות של "הימין המוסרי".
מה שהבהיר השבוע טיבי הוא שבעומק הדברים "הימין המוסרי" הוא אולי ה"אידיוט השימושי" של כחול־לבן, אבל כחול־לבן היא "האידיוט השימושי" של הרשימה המשותפת
ביוזמה הפוליטית המוזרה הקרויה "כחול־לבן", תפקידו של "הימין המוסרי" ברור. הם שם כדי להעביר קולות של אנשי ימין למפלגה שאפילו בנו של צביקה האוזר – שמשמש, למרבה ניגוד העניינים, כתב פוליטי בגלי צה"ל – קרא לה השבוע "מרכז־שמאל". "הימין המוסרי" כל־כך איבד קשר למציאות, עד שהוא לא מבין שכשהוא מקדם את כחול־לבן, הוא מתנגד בפועל לסיפוח הבקעה, שעפר שלח הבהיר היטב ש"לא היה ולא יהיה חלק ממצע כחול־לבן". בזמן שהם בטוחים שהם מופת מוסרי, "שותפיהם" למפלגה רואים בהם מה שלנין כינה, בהתייחסות לתומכי הקומוניסטים במערב: "אידיוטים שימושיים".
למרבה הצער, מה שהבהיר השבוע טיבי הוא שבעומק הדברים "הימין המוסרי" הוא אולי ה"אידיוט השימושי" של כחול־לבן, אבל כחול־לבן היא "האידיוט השימושי" של הרשימה המשותפת.
באופן כללי, הרשימה הקרויה כחול־לבן היא יצור פוליטי שכמותו לא ידעה הפוליטיקה הישראלית. היו בהיסטוריה שלנו איחודים פוליטיים. בדרך כלל מדובר באיחוד סיעות קטנות, כמו למשל לאחרונה "ימינה" בימין והעבודה־גשר־מרצ בשמאל. לעיתים "איחוד" הוא בעצם מפלגה גדולה שמצרפת אליה סיעות קטנות יותר, שמתאימות את עצמן אידיאולוגית כדי להיכנס לכנסת. כך למשל הייתה "ישראל אחת" של אהוד ברק, שהוסיף למפלגת העבודה את 'מימד' ו'גשר'.
אולי המקרה הדומה ביותר לכחול־לבן הוא האיחוד הנדיר, שלימים התברר כהיסטורי, של גח"ל (גוש חירות־ליברלים) בשנות ה־60, שהפך תוך שנים ספורות ל'ליכוד'. אבל גם כאן יש שני הבדלים חשובים. ראשית, חירות הייתה גדולה יותר ולכן קבעה את הטון. שנית, הליברלים היו אמנם בפני עצמם איחוד טרי של שתי סיעות (הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית), אבל שתיהן היו ותיקות ומוכרות, עם זהויות אידיאולוגיות מובהקות. כך שגח"ל הגיעה לבחירות כמפלגה מזוהה בעלת השקפה ידועה, עם היסטוריה פוליטית ומטען אידיאולוגי מובהק. הבוחרים ידעו למי ולמה הם מצביעים.
לעומת זאת, רשימה מוזרה כמו זו של כחול־לבן היא סיפור חדש לגמרי. מדובר במפלגה שכולה חתול בשק. אין כאן מפלגה גדולה יותר, אלא איחוד בין שתי סיעות שונות, 'יש עתיד' של יאיר לפיד ו'חוסן לישראל' של בני גנץ, רשימת־סקרים שמעולם לא התמודדה בבחירות. נוספו אליהם ל"קוקפיט" גם בוגי יעלון וגבי אשכנזי, שאין מאחוריהם משקל פוליטי או אלקטורלי ברור. זהו הרכב הנהגה מוזר, ולהוציא את אנשי 'יש עתיד', שבזכות היכרותנו איתם אנו יודעים שהם נוטים באופן ברור לשמאל, רוב הרשימה חדש בפוליטיקה, כך שעמדותיה האמיתיות של הרשימה לוטות בערפל פוליטי סמיך.
גמישות מרשימה
מבחינה אידיאולוגית, אין לפרויקט כחול־לבן שום מחויבות. 'יש עתיד' הכריזה על עצמה כ"מפלגת מרכז", כלומר, התגאתה שאין לה עמדות מובהקות בשום דבר, ו'חוסן לישראל' לא נשארת מאחור, ומציגה, במקום השקפת עולם סדורה, שלל קלישאות חסרות משמעות, שכמותן אפשר למצוא בכל פעולת תנועת נוער. לשעטנז הזה צורף גם "הימין המוסרי", וכך נוצרה ישות פוליטית שבנושאים לאומיים מציגה את כל הטווח שבין "נבנה בהתנחלויות ונספח את הבקעה", ועד ל"לא יהיו מהלכים חד־צדדיים" ונשיג "הסדר אזורי" שיכלול פינוי יישובים.
הגמישות האידיאולוגית המרשימה הזו, מתברר, מקובלת על מצביעי כחול־לבן. יתר על כן, כחול־לבן נהנית גם מאלסטיות פוליטית לא מבוטלת. המפלגה דחתה בתוקף לפני הבחירות את הטענה שהם תלויים ברשימה המאוחדת והכריזה שלא יקימו ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים, ומייד אחרי הבחירות הציעה להם עולם ומלואו כדי לזכות בחסדיהם. היא גם התחייבה שלא תקים ממשלה עם החרדים, ואז חיזרה אחריהם במרץ של מאהב לטיני. אלא שגם חוסר העקביות הזה לא מטריד את מצביעי המפלגה.
איך אפשר להסביר את עקביות התמיכה לנוכח הזיגזוג הפוליטי והאידיאולוגי של הרשימה? אולי הסיבה היא הזדהות המצביעים עם שני המכנים המשותפים שסביבם מתכנסים כל מרכיבי כחול־לבן. הראשון ידוע לכול: "רק לא ביבי". אבל דווקא השני חשוב יותר: כחול־לבן היא מפלגת הפקידים. היא מורכבת משלל "לשעברים" בשירות המדינה, שסבורים שמשימתם העיקרית, הביטוי העיקרי של השלטון והריבונות, הוא לתת לפקידות, "אנשי המקצוע" בלשונם, לקבוע מדיניות ולנהל את המדינה.
מדובר באוסף של אנשי מערכת מובהקים, עם ניסיון אזרחי דל והבנה קלושה בדמוקרטיה ובקביעת מדיניות לאומית. הגיבוי המוחלט שהם נותנים למשפטנים מול נבחרי הציבור – "חומת מגן שלא ראיתם כמותה" הבטיח גבי אשכנזי בנאום הבכורה שלו בכנסת – הוא רק מקרה פרטי בתוך השקפה כללית רחבה, שלפיה המדינה היא בעצם, במהותה, "שירות המדינה". לדעתם הפקידים צריכים לנהל, ותפקיד הפוליטיקאים הוא להעניק להם גיבוי מלא, "בכנסת, ברחובות ובכיכרות" כהצהרתו הפתטית של אשכנזי.
כחול־לבן איננה מפלגה פוליטית. היא שעטנז חסר אידיאולוגיה בעל שתי מטרות פוליטיות: להדיח את נתניהו ולהעצים את שלטון הפקידים על חשבון נבחרי הציבור. אלא שבדרכם עומדת אמת קשה אחת: כדי ליישם זאת, בהינתן שמרכיבי "גוש הימין" לא יפרו את הברית שלהם עם הליכוד, הם תלויים בחסדי המפלגה המשותפת הערבית. אולי אפשר למצוא עידוד, ולו זמני, בכך שהקול היהודי ברובו עדיין מאמין בדמוקרטיה.
