האיש הכי חשוב אחרי הבחירות הבאות יהיה יאיר לפיד. עוד נחזור אליו. אני יוצא בינתיים מתוך נקודת הנחה שהתוצאות בבחירות ב־2 במרץ יהיו דומות לאלו של ספטמבר ואפריל, כי תכלס שום דבר לא השתנה כאן, וגם הפעם לא תהיה הכרעה. בחירות מועד ד' לא יהיו, לא רק מכיוון שמועד כזה כמעט לא קיים, גם באקדמיה. יש דברים שלא עושים. אביגדור ליברמן לא יוכל להתעלל במדינה שלמה ולגרור אותה שוב לבחירות, נוסף על כל סדרת הפיגועים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שהוא עשה כאן בשנה האחרונה, והכול משיקולי אגו ובעונג רב ולא מוסתר. אם ליברמן חי בגן עדן, הציבור לא ייתן לו לקחת אותו לגיהינום.
בנימין נתניהו לא ישיג עם גוש הימין 61 מנדטים בבחירות הבאות. נתניהו יעשה מאמץ עליון להוציא את האנשים מהבית, ולהביא את כל תומכיו לקלפי. הוא מבטיח שילך ברגל ממטולה ועד אילת, כמו בפריימריז מול גדעון סער (אגב, איפה הוא בימים טרופים אלה?). אבל המצב הפעם שונה בתכלית. נתניהו יגיע לבחירות אחרי כישלון המאבק הפרלמנטרי שהוא מנהל בכנסת בנושא החסינות. לכולם יהיה ברור כי הוא צפוי לחלק את זמנו בקדנציה הבאה בין משרד ראש הממשלה בגבעת רם ובין בית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א־דין במזרח ירושלים. עם נדוניה כזו אין הרבה חשק לבוחרי הימין לצאת מהבית. לפחות לא לכולם.
וזה לא מה שנתניהו תכנן. אנשים קרובים אליו לא מצליחים להבין מדוע הקמפיין האנטי־משפטי לא תופס כמו אצל אריה דרעי ב־1999. "בכל העולם לא אוהבים את המערכת המשפטית, את המשטרה, את התובע הכללי, את בתי המשפט ששולחים אנשים לכלא. זה כלל ידוע", אמר השבוע איש של נתניהו בשיחה פרטית. "היינו בטוחים שזו מקפצה של מנדטים. אנשים יבינו שיש כאן רדיפה של נתניהו ויצאו להגן עליו בגופם. רצינו לעשות את כל הקמפיין שלנו על זה, אבל זה לא תופס", הוא סיכם. אולי זה בעצם ההבדל בין הציווי הדתי של הרב עובדיה, ובין הפיקוד החילוני של ראש הממשלה.
אחרי הפיאסקו של מינוי השרים בליכוד, גם הקרב על החסינות בכנסת נראה רע. הסיכוי של נתניהו לנצח כאן הוא אפסי, ואולי הוא יוותר בסוף על החסינות רק כדי לא להתבזות בדיוני ועדת הכנסת וגם לא להעניק ניצחון מורלי לכחול־לבן. הייתי השבוע בדיוני הוועדה המסדרת. חברי הכנסת של הליכוד נדמו שם כמי שרודפים אחרי רכבת נוסעת, ומנסים לעצור אותה בדרך. בסוף השבוע הם הפנו את התסכול כלפי יו"ר הכנסת, איש הליכוד יולי אדלשטיין. הם טענו כי הוא לא מצטרף למאמץ, אף שהוא ניסה לעכב את התהליכים הפרלמנטריים ככל שיכול, ואפילו ספג ביקורת קשה.
"אדלשטיין הולך לאבד את עולמו בליכוד", זעם אחד מחברי הכנסת. "הוא הולך להיות כמו גדעון סער. הוא שם את האינטרס האישי שלו לפני התנועה. כחול־לבן מאיימים עליו בפיטורים. אז מה? תן להם להדיח אותך. שליברמן יגיד שהדיח את אדלשטיין. זה יגרום לו נזק ברחוב הרוסי. ממילא בעוד חודש וחצי זה יקרה, אם הם ינצחו. אם לא – אז יבחרו בך שוב. לפחות תעכב, תיתן פייט, אל תכנס את מליאת הכנסת, כי זה מה שהם דורשים. הפרקליטות, התקשורת, כולם נגדנו. אז גם אתה איתם? רק בגלל שאתה רוצה להיות נשיא המדינה, ולא תהיה".
אחווה מתעתעת
המומנטום של נתניהו שלילי, והאיחוד החלקי בימין שמותיר את עוצמה יהודית מתחת לאחוז החסימה, לא תורם לו רבות. אילולא היה מחסל את הימין החדש של בנט ושקד בבחירות אפריל, בכוונת מכוון, הוא היה היום ראש ממשלה עם 64 מנדטים, וגם ליברמן היה מצטרף ויושב בפנים, כי לא הייתה לו ברירה. השבוע שחזר נתניהו את המאמצים האדירים שהשקיע לפני בחירות ספטמבר כדי להביא לרשימה מאוחדת בימין. ברגעים כאלה לא אכפת לו להשתולל ולאיים בפיטורים על השרים בנט וסמוטריץ', רק כדי להשיג את המטרה. נתניהו הרי זרק ערב הבחירות לאורך השנים שרים בכירים, שהפריעו לו לייצב את השורות. מבחינתו זהו מעשה שגרה.
בגוש השמאל הכול נראה סבבה. אבל זו פאטה מורגנה. אשליה מתעתעת בדרך. האיחוד בין העבודה־גשר למרצ הוא מהלך חשוב שעושה סדר הגיוני, מחלק את המחנה בין מרכז לשמאל מובהק ומונע איבוד קולות, אבל אין כאן סימן למהפך שלטוני בישראל, ולא חשוב עד לאיזה פאתוס יעלה עמיר פרץ בנאומים שלו. כחול־לבן והעבודה־מרצ יכולים להגיע ביום חלומי ל־45 מנדטים יחד, ועם זה לא מקימים ממשלה. הערבים לא נלקחים בחשבון הפוליטי במדינה הזו, וגם אם כן, בא ח"כ אחמד טיבי ומזהיר את עמיתיו בכחול־לבן מפני סיפוח בקעת הירדן. חיבור לא יכול להיות כאן.
אם לפיד יסרב לשבת עם הליכוד, גנץ יצטרך להחליט אם הוא קורע את כחול־לבן לטובת ממשלה עם נתניהו או שהוא הולך להחריב את המדינה במערכת בחירות רביעית
בכחול־לבן בונים עכשיו על ליברמן, שצוחק על כולם. ראשי המפלגה נזהרים בכבודו של ליברמן, עושים הכול כדי לא להכעיס אותו, משבחים את מהלכיו, האחרון שבהם הוא התמיכה בהסרת החסינות של נתניהו. ליברמן, יריב אידיאולוגי של כחול־לבן, איש ימין מובהק, לא בדיוק סמל למלחמה בטוהר המידות שבה מנופפת כחול־לבן – מקבל חסינות מלאה אצל גנץ, לפיד, יעלון ועפר שלח. הם יתקפו ללא הרף את נתניהו ואת שלושת כתבי האישום שלו, את פרשיות השוחד והמרמה ואת תיק הצוללות, אבל לא יאמרו מילה על תיקי חברות הקש המפחידים של ליברמן. לא תשמעו מהם חצי מילה גם על תיקי ישראל ביתנו, על השחיתות השלטונית הנוראה שעולה מהם, על ראשי המפלגה הזו, החברים והתלמידים של ליברמן שנשלחו לכלא, או נידונו לתקופות מאסר, או שעומדים לדין בימים אלה ממש.
אבל ליברמן הוא לא הבשורה. הוא לא יכול להבטיח לכחול־לבן 61 מנדטים. בני גנץ יצטרך הפעם להקים ממשלת אחדות עם הליכוד ונתניהו, אף על פי שראש הממשלה יעמוד לפני משפט פלילי. אין דרך אחרת. הבלוק הימני לא יתפרק, כי התמיכה בנתניהו בציבור החרדי, למשל, גדולה יותר מהתמיכה שיש לו בליכוד. בש"ס וביהדות התורה לא יערקו לגנץ ולא ישבו עם יאיר לפיד. לפיד עצמו הוא הדמות הכי חשובה, כבר אמרנו. הוא יחזיק הפעם את המפתחות. אם הוא יסרב, כמו באפריל ובספטמבר, גנץ יצטרך להחליט אם הוא קורע את כחול־לבן לטובת ממשלה עם נתניהו, למרות הכול, או שהוא הולך להחריב את המדינה במערכת בחירות רביעית. זו תהיה הכרעת חייו.
