ישבנו השבוע בכינוס המביך של מרכז הבית היהודי, ושאלנו איש את רעהו: "איך זה קורה לנו? ציבור כל־כך אידיאליסטי ואיכותי, משתלב ומעורה בכל תחומי החיים במדינת ישראל, שהקים שורה ארוכה של מוסדות תורה וחסד, גופים חינוכיים וכלכליים ומה לא, מדוע אנחנו נראים כך?!"; כוונת השאלה ברורה: מדוע ציבור כזה לא הצליח להעמיד מקרבו נציגות פוליטית ראויה, גדולה, מאוחדת ומשמעותית?
אנסה לתאר שלוש סיבות לאי־ההצלחה שלנו בתחום הזה, כבר תקופה לא קצרה: הראשונה, הצלחנו מדי. התחנכנו וחינכנו להיות כלל־ישראלים. רצינו להשתלב בחברה הכללית, להיות חלק מהעם ולא לבנות לעצמנו גטאות. במהלך השנים סומנו כמה יעדים ובהם הצבא, האקדמיה, הרפואה, החינוך, המשפט, התקשורת ועוד. היו שהסתערו בתחושת שליחות, והיו שהגיעו למקומות הללו בטבעיות משום שבאמת גדלו בתחושה שהם חלק מהחברה, ואלה התחומים שעניינו אותם.
רבים טוענים שהדרך להשפיע באמת גם בתחום הפוליטי היא באותה רוח: השתלבות במפלגות המעורבות. האם יש אמת בטענה הזו? ובכן, בניגוד לאמירה שאיננו רוצים להיות נבדלים מכלל החברה הישראלית כפי שנוהגים אחינו החרדים, הרי בסופו של דבר הקמנו לעצמנו בתי ספר ממלכתיים־דתיים, ישיבות, מכללות ואולפנות, יחידות לתלמידי הסדר, כלי תקשורת מגזריים, וגם שכונות עם כיפה סרוגה. נכון, החומות מסביב היו נמוכות ושקופות יותר מבריכוזים החרדיים, אבל חיפשנו דרך ללכת עם העם. ללכת עם, להרגיש בלי.
גם בפוליטיקה רבים מאמינים, ואני ביניהם, כי חשוב מאוד שתהיה מפלגה מגזרית, אבל לא מדי. חייב להיות גוף פוליטי שמייצג את ערכי וצורכי הציונות הדתית, ודואג לצביונה היהודי של המדינה ולהתיישבות. יש צורך לדאוג שהמרחב התרבותי לא יופקר לסדר יום פוסט־מודרני, שצה"ל לא יידרדר לאג'נדות שמאלניות וחילוניות מדי, ועוד.
כתבתי "מגזרית, אבל לא מדי", וכאן אני מגיע לבעיה השנייה, שאפשר לקרוא לה בעיית השמיכה הקצרה. הציבור הציוני־דתי תובעני מדי. הוא דורש ומצפה מנציגיו שיהיו בדיוק כוס התה שלו. לא ליברלי מדי ולא תורני מדי, לא יהיר מדי ולא צנוע מדי. אסור לנציגיו לומר משהו שהוא בעצם מסכים איתו אבל יישמע רע באוזני חברו לעבודה. לעומת זאת, הוא יבוא עימו חשבון אם יגמגם ולא יאמר את התשובה שהוא אמור להשמיע כאיש הציונות הדתית, ויצטייר כחושש או כמתייפייף.
הציבור הדתי־לאומי מגוון מאוד, פעיל בתחומי עשייה רבים וחולש על בתי מדרש, יישובים ומוסדות בסגנונות שונים. הדרך היחידה להקים גוף פוליטי גדול ומשפיע היא להציג רשימה מגוונת של נציגי הדעות השונות, ולדעת מראש שבקצוות יהיו תמיד מי שיחשבו כי ההוא "לייטי מדי" וההוא "חרד"לי מדי".
כל זה יכול להצליח רק אם נפתור את הבעיה השלישית: המנהיגות. אני שואל עשרות אנשים: "נניח שנותנים לך לבחור את מנהיג המפלגה, את מי תציע?" עוד לא קיבלתי תשובה אחת, כולם מרימים גבות וכתפיים. תחילה יש לברר: מה אנו רוצים מהמנהיג הפוליטי? האם מצפים ממנו למשל להיות קשוב לרבנים? יש שמתנגדים לכך בתוקף, ואחרים ממש מחייבים זאת (האמת היא שבציונות הדתית תמיד התייעצו והקשיבו, אך בסוף קיבלו החלטות על פי ראייתם הפוליטית. רוב רבני הציונות הדתית רוצים שכך יהיה, כל עוד ההחלטות ענייניות). האם מצפים ממנו לטפל בצרכים המגזריים של הישיבות התיכוניות למשל, או שיצטייר כממלכתי וכמי שדואג לכלל החברה בשווה?
מנהיג אמיתי חייב להיות בעל כריזמה, בייחוד בעידן תקשורת ההמונים. הוא נדרש לעבור מסך ולהכיר את שיח הרשתות החברתיות, אבל הוא גם חייב לדעת לשלב את אלה עם עמוד שדרה, כיוון ערכי ותוכניות משלו. מנהיג טוב הוא מורם מעם, אבל מנהיג גדול יודע להוביל מבפנים.
האם נמצא מנהיג כזה, שיוכל לשלב את כל אלה ולרצות את כל גווני הציבור? ספק, אבל כשהוא יימצא – נפתור בעיה גדולה ונוכל להתקדם בשאר הבעיות שמניתי.
