עם סגירת הרשימות לכנסת ה־23 – אחרי שני עיבורי בחירות שהסתיימו בלידה שקטה, והיריון נוסף בסיכון גבוה – שמֵי המגזר הדתי־לאומי עכורים מתמיד. תשבץ האיגיון המגזרי נפתר בסופו של דבר על הצד הטוב והרע ביותר. בואו נודה: כל האפשרויות שעמדו בפני המפלגות הדתיות־לאומיות (למחצה או למהדרין) היו גרועות בה במידה, כשאין שום פתרון שבכוחו להביא מי מהבוחרים לשביעות רצון מלאה. האיחוד מבריח מצביעים רבים, הפיצול משחק ברולטה ליברמנית עם אחוז החסימה. עם כל הכבוד למפצחי האלקטורט הלהוטים שביקשו לשכנע אותנו שדרכם היא־היא הסיכוי היחיד להקמת ממשלת ימין, הרי שגם הם יודו בינם לבין עצמם כי עד היום השני בחודש מארס – בואכה השלישי בו – לא ניתן לדעת מי מהם צדק.
גם כשיתפרסמו המדגמים, לא תפרוץ כנראה שמחה גדולה במחנה הימין העייף והמתוסבך. התוצאות הצפויות נעות בין "נכשל" ל"מספיק בקושי", בלי סיכוי סביר לשטוף את העיניים באיזה "טוב מאוד" אחד לרפואה. איש משני שרי החינוך האחרונים של המגזר לא היה מציג בגאווה תעודה כזו. מפלגות החיבור בין הדת למדינה, שחלמו על עמדת הנהגה, מסתפקות כעת בשמחת עניים.
רק לפני שנה שקד ובנט היו בשורה, משה פייגלין היה טרנד, ופרץ עוד היה כבוד הרב. השבוע הם כבר היו חבורה חבולה ומקרטעת שנעה בתנועות אקורדיון בין פיצול לחיבור בלתי אטרקטיביים בעליל. כל מה שנותר להם להציע לבוחר הוא גלגל הצלה למפלגת השלטון, המתוסבכת בזכות עצמה
אז מה היה לנו שם: נפתלי בנט ואיילת שקד פורשים, מתחברים ופורשים שוב כדי להתחבר ולהיכשל בחיבור נוסף; רפי פרץ מגיע כהבטחה גדולה שמתפתחת להתמודדות מביכה, חובר לאיתמר בן־גביר ודוחק החוצה את בצלאל סמוטריץ'; סמוטריץ' חובר לימין החדש, פרץ בעקבותיו ולבן-גביר לא נשאר. וכך קיבלנו את הבית היהודי המאוחד או הימין המאוחד בבית הלאומי, מי יודע.
הרי רק לפני שנה שקד ובנט היו בשורה (טובה או רעה, לשיקולכם), משה פייגלין היה טרנד, ופרץ עוד היה כבוד הרב. היום הם חבורה חבולה ומקרטעת שנעה בתנועות אקורדיון בין פיצול לחיבור בלתי אטרקטיביים בעליל. כל מה שיש להם להציע לבוחר כעת הוא גלגל הצלה למפלגת השלטון, המתוסבכת בזכות עצמה, בניסיון נואש להגיע לגוש של 61 מנדטים. נכון, ראשי המפלגות הללו התעסקו רבות בשאלות הרות פוליטיקה כגון מי יעמוד בראש ומי יכבד את מי, אבל הם בהחלט ייחסו חשיבות עצומה גם למקסום קולות המגזר. המחשבונים הספקולטיביים עבדו במרץ וביקשו לנחש כמה קולות מבריח סמוטריץ' מבנט, בנט מפרץ ובן־גביר מכולם. אבל גם הם מצאו עצמם מול משוואה בחמישה נעלמים, שאינה ניתנת לפיצוח.
ואחרי שלעגנו ונגעלנו, בואו נדבר אמת: המגזר אידיאולוגי עד לשד עצמותיו. החיבור הטכני המאולץ, שנראה כמתבקש, היה למעשה צרה צרורה עבור הבוחרים. מבחינת המצביעים לא מדובר בתמיכה עיוורת במועמד כזה או פסילה אוטומטית של מועמד אחר, אלא בתפיסת עולם ערכית ועמוקה שעמדה בסכנה. והתפיסה הזו של כל אחד מאיתנו היא־היא לב הבחירות. אידיאולוגיה חרד"לית או לייטית; כהניסטית, ממלכתית או ליברלית – כולן השקפות שאינן שמורות לשיח ערני בשולחן שבת בלבד. להפך, עיקר עניינן הוא ביום הבוחר. הן מוקד ההחלטה מי יהיו שליחי הציבור שלך, מי ייַצג באמת את האידיאולוגיה שלך, ואילו ערכים הוא יקדם במהלכי חקיקה. אנשים שלא מיהרו לשבת באותה ממשלה, נדרשו פתאום לשבת יחד באותה מפלגה, והמצביע התבקש ליישר קו עם אידיאולוגיות לא־לו.
חבר במגזר שמוצא מכנה משותף רחב עם מגזרים אחרים – החילוני והחרדי, הליברלי והשמרני – יכול להצביע בקלות לאלטרנטיבה לא סרוגה, תוך ייסורי מצפון מופחתים. הוא עשוי למצוא ביהדות התורה מענה לנושא מלחמות השבת שהבנטים מפספסים, או להתחבר בכחול לבן לשיח להט"בי מכיל שסמוטריץ' ופרץ לעולם לא ישמיעו. הוא סומך על ליברמן ונתניהו שישמרו על דיסטנס מהמשותפת של הערבים, או בונה על העבודה־מרצ שלא יביכו אותו עם הסברים מפולפלים על תמונות בסלון הבית. בשונה ממה שמנסים לומר לו, לסרוג הממוצע יש אלטרנטיבות בקלפי. הן לא אטרקטיביות במיוחד אם במצע האישי שלו מופיע סעיף אחד בלבד הנוגע לשלמותה של ארץ ישראל, אבל יש להן כוח משיכה אם הוא משתכנע שהסכסוך הפלסטיני־ישראלי ממילא לא עומד להיפתר. אכן, מחיר הפיצול עלול להתברר כגבוה ביותר, אבל גם איחוד פוטנציאלי לא היה מגיע נטול חשבונית.
מחנה רק־לא
מבחינת נתניהו וסביבתו הרחבה, חבורת הסרוגים הזו היא בסך הכול אגף התפעול של הליכוד, ועל הדרך גם מדור לתלונות הציבור. כישלונותיו של ראש הממשלה בבניית קואליציה יציבה צפויים ליפול על מצפון המגזר זו הפעם השלישית. זה הוא שלא מצליח להרכיב? אלה אתם שמאבדים קולות! וכך מרשה לעצמו נתניהו לאיים על שרים בפיטורין אם לא יחברו בין מפלגותיהם, לשלוח תומכים מובהקים שלו לתוך השורות המשוריינות במפלגה הדתית, ולקבוע למגזר מי יעמוד בראשו רגע לפני שהוא מבקש לשתות בקשית מעוצבת את הקולות הסרוגים. פעם אחר פעם, סבב אחר סבב, ראש הממשלה מתעקש לדחוף לאיחודים וחיבורים בציונות הדתית, תוך שהוא רוקד למולה לצלילי "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל". אלה ואלה דברי שועל־פוליטי־ותיק חיים. אלה ואלה מסרים סותרים ובלתי אפשריים.
המחשבונים הספקולטיביים עבדו במרץ וביקשו לנחש כמה קולות מבריח סמוטריץ' מבנט, בנט מפרץ ובן־גביר מכולם. אבל גם הם מצאו עצמם מול משוואה בחמישה נעלמים, שאינה ניתנת לפיצוח.
בגידת ליברמן בערכי המחנה ורף אחוז החסימה הבלתי אפשרי ייצרו את הטרגדיה של שנת הבחירות האינסופית הזו: הימין הדתי לגווניו נדרש למכנה משותף נמוך ממש כשל מתחריו. המחנה הלועג תדיר למפלגות השמאל על נאמנותן לאידיאל רק־לא־ביבי, נדרש בעצמו לתפיסה שהיא תמונת מראה של הקמפיין הנגדי. רבים־רבים מהבוחרים לא יכולים בשום צורה לחתום על דרכו של בנט, על חלק מאמירותיו של סמוטריץ', על כמה מעמדותיו של פרץ ועל רוב תפיסתו של בן־גביר. בכל זאת, רובם יחזרו הביתה – לאחד מהבתים – ויצביעו לפחות לשניים מתוך הארבעה, כשמה שמחבר ביניהם הוא החשש מהאלטרנטיבה.
כבר ראינו בראשית שנות התשעים מה יכולה לעשות ממשלת שמאל חד־פעמית, וכעבור עשור ראינו מה מעוללת ממשלת ימין דה־לה־שמאטע כשאין לצידה ימין משמעותי. נכווינו מהסכם שלום רצחני ומפעולות חד־צדדיות מקרבות טרור. מפלגות הימין בכלל והימין הדתי בפרט הצליחו להמאיס עצמן עלינו, להביך אותנו ולעייף אותנו עוד יותר ממערכת הבחירות עצמה, ובכל זאת, חובתנו ללכת ולהצביע. יום יבוא ותיגמר הפארסה הזו של הקמת ממשלה. וכשזה יקרה, כדאי שהקלפים שבידי נאמני הלאומיות יהיו חזקים דיים.
