סתיו שפיר חיה בבועה, והיא התפוצצה השבוע. אני יודע שלא יפה לשמוח לאיד, אבל הפעם אני משאיר את הנימוס בצד. וואלה, אני שמח לאידה של שפיר. ברגע ששמעתי שסתיו נשארה בחוץ התמלאתי אושר. אני יודע, זה נמוך ולא יאה. ואז עברו כמה שעות, ושאלתי את עצמי למה. הרי עזבו כבר את הכנסת יריבים אידיאולוגיים גדולים יותר – יוסי שריד, ויוסי ביילין וזהבה גלאון ומרב מיכאלי. אז למה השמחה הגדולה?
התשובה היא שיחד עם סתיו נשארת בחוץ גם התפיסה המקולקלת שפוליטיקאי יכול להצליח רק כי 300 איש החליטו לפברט ציוץ שלו בטוויטר. מימין ומשמאל, כל אדם שאתה מדבר איתו על שפיר אומר לך אותו הדבר: רעש וצלצולים. המון יכולת תקשורתית, אפס עשייה בשטח. אבל טוויטר, הו טוויטר, כמה שהוא מתגמל; כמה שהוא יודע להראות אהבה; כמה שהוא יכול לגרום לך להרגיש שיש לך ארבעה מנדטים מאחוריך.
טוויטר תמיד מזכיר לי את מועמדי הריאליטי ששרים נורא ואיום, ואז השופטים שואלים אותם אחרי הפאדיחות למה הגיעו לכאן. הם תמיד עונים את אותה התשובה: "חברים שלי אמרו לי שאני שר יפה, אז חשבתי לבוא ולנסות".
סתיו שפיר התאהבה בטוויטר. גם כשהייתה מתראיינת ברדיו הייתה מתנהלת כאילו היא בטוויטר – פוצחת במונולוג בלי לתת למראיין סיכוי לדחוק שאלה או תהייה או שיעול. בדיוק כמו שהתרגלה בטוויטר: הבמה שלה, רק שלה. מי שרוצה לאהוב, ברוך הבא; מי שרוצה לאתגר, שיעשה את זה במקום אחר.
תמרור ברחוב
פגשתי את שפיר פעם אחת בחיי, במהלך צילומים לתוכנית הסאטירה "עד כאן". לפניה יצא לנו לארח את תמר זנדברג, שלי יחימוביץ', איימן עודה, אלדד יניב ועוד אנשים שביני לבינם פעור תהומה (הטעות בביטן). עם כולם האווירה הייתה כיפית, באנו לחטוף ולהחטיף. לצערי עם סתיו הרגשנו אחרת. קר. מנוכר. היא נזפה בי פעמיים על הומור שעסק בדברים שלדעתה לא צוחקים עליהם. ברגע מסוים כשישבתי מולה לא הבנתי איך דווקא הבחורה הצעירה, המעודכנת והדיגיטילית שהרימה פה חתיכת מחאה לא מצליחה להכיל קצת הומור עצמי.
אבל המפגש שלי איתה לא קריטי. בהחלט ייתכן שסתם לא הייתה כימיה. מה שבאמת מפריע לי זה לא שסתיו פעלה בעיקר בטוויטר ובפייסבוק, אלא מה שהיא עשתה שם. סתיו שפיר היא מכונת הסתה משומנת ויעילה. היא דמות תקשורתית נאורה, ליברלית, שמוצגת באולפנים כמי שדואגת לציבור ושומרת עליו, אבל מצד שני – אחרי הרצח של דביר שורק ז"ל היא חשבה שחשוב לומר שיש כמה אלפי מתנחלים אידיאולוגיים שמונעים כל סוג של פתרון; אחרי הפיגוע בשרונה היה לה חשוב להגיד שמי שאחראי לכך הם המתנחלים; אחרי שנער גיי נדקר בתל־אביב היא מיהרה להאשים את הרבנים, לפני שהתברר שהוא נדקר על ידי קרוב משפחתו המוסלמית מטמרה.
אני לא תמים. בפוליטיקה, שנאה יכולה להביא הרבה מצביעים. אבל היא אף פעם לא יכולה לעמוד לבד. היא חייבת לבוא עם קצת עשייה. וכשאין עשייה, מתפוצצת הבועה. אני די בטוח שגם איציק שמולי חושב שהמתנחלים אשמים בהרבה דברים ושהם מונעים פתרון, ושרבנים אומרים דברים נוראים לפעמים על קהילת הלהט"ב שהוא בין חבריה. אבל איכשהו, גם אם תסתובבו במחוזות הבית היהודי ותזכירו את השם "שמולי" אני מניח שתצליחו לחלץ כמה מחמאות. הוא דוגמה מצוינת, הוא הרי התחיל עם סתיו, שם, ברוטשילד. אז למה שמולי כן וסתיו לא? כי שמולי הבין שלא מספיק לקבל אהדה בטוויטר. שמולי הבין שאם בכנסת לא תעבוד עם סמוטריץ', עם מקלב ועם ליצמן כשצריך, לא תשיג שום דבר. תקרעי להם את הצורה באולפנים, סבבה, אבל תזכרי שבפרלמנט, אם לא עובדים יחד – לא עובדים.
מה שקרה לסתיו שפיר הוא תמרור אזהרה לכל פוליטיקאי. בדיוק כמו בטיעון השגור "אני הולך ברחוב ומרגיש את התמיכה העצומה בי ובדרכי", טוויטר הוא רחוב, וברחוב הזה ייגשו אליך בדרך כלל דווקא מי שתומכים בך.
זו גם אזהרה לכל אנשי התקשורת שחושבים שהפופולריות שלהם ברשתות היא מקפצה לפוליטיקה. קל להיכנס למפלגה עם קהל עוקבים מאחוריך, אבל הרבה יותר קל לתת לייק מאשר אשכרה לשים את הפתק שלך.
שמאל, ימין ואובססיה
בכלל, זה היה שבוע של פיצוץ בועות. גם לרב רפי פרץ התפוצצה בועה, בועת הזחיחות. אני אפילו לא נכנס לאובססיית העיסוק בנושא הלהט"ב, אבל ראש מפלגה דתית־לאומית שמגיע לריאיון בידיעות אחרונות בלי עשרה תרחישים לכל שאלה בנושא חי בבועה. וגם הבועה הזאת, טוב שהתפוצצה.
עוד התפוצצה בועת מחנה השמאל. נכון שהיה מרגש לראות את ניצן הורוביץ ועמיר פרץ צועדים יחד בדרכם לחופת האיחוד, אבל איחוד בין מרצ למפלגת העבודה שווה כיום 11 מנדטים. הרוב צופים לו פחות. ב־1995, כשהייתי ילד בן 13, מחנה השמאל היה שווה חצי מדינה. עכשיו תגידו בלב שגם כחול לבן הם שמאל? יכול להיות, אבל העובדה שהם עושים הכול כדי להסתיר את זה מעידה על מה שקרה למותג.
ולסיום, פתגם קטן שהמצאתי – לא מהמקורות, אבל מתאים לכל מה שקרה בציונות הדתית בשבוע האחרון: "במקום בו שורפים קולות, יפנו גם אנשים".
