משה כחלון שהשבוע פרש למעשה מהחיים הפוליטיים נכנס ללשכת שר האוצר עם רוח גבית אדירה. הוא היה השר שהוביל את רפורמת הסלולר, זו שהורידה את מחירי השיחות במאות אחוזים, וזכה בעקבותיה לפופולריות רבה. בחירות 2015 הפכו אותו למנהיג מפלגה של עשרה מנדטים, וללשון המאזניים של הממשלה. הוא דרש את משרד האוצר עם סמכויות מיוחדות מהמשרדים האחרים, וקיבל כל מה שרצה. במסע הבחירות שלו, תחת הכותרת "נטו כחלון", הוא הבטיח להיות שר האוצר שישאיר את הכסף בכיס של האזרחים. אז הבטיח.
ארבע שנים וחצי לאחר מכן, הדעות חלוקות בנוגע להצלחתו של כחלון בהורדת מחירי הדיור (הוא טוען שהמחירים התייצבו, הנתונים מראים עלייה), אבל בכל הנוגע להשארת הכסף בכיסנו אין מחלוקת: כחלון לקח כסף מכולנו וחילק אותו לכל דורש. וכשלא היה מספיק כסף בקופה, הוא לווה אותו מהדורות הבאים והשאיר אחריו בור תקציבי עצום (כ־22 מיליארד שקלים חסרים בקופה לתקציב 2020, אם וכאשר יאושר). הוא ייזכר כשר האוצר שבזבז יותר משהיה לו, וזה הדבר הראשון ששר אוצר צריך למנוע.
כחלון נוהג להתפאר שבתקופתו המשק בישראל לא שבת. זו לא סיבה לגאווה – כשההסתדרות מקבלת כל מה שהיא רוצה, אין לה סיבה לשבות
חשובה יותר משאלת גובה הגירעון היא השאלה על מה כחלון הוציא את הכסף. כשהגירעון הוא תוצר של הוצאה חד־פעמית נדרשת כמו במקרה של עימות ביטחוני או משבר כלכלי, אפשר אולי להצדיק את ההוצאות הגבוהות. כך גם כאשר הכסף מושקע במיזמים לאומיים ארוכי טווח. אבל כחלון פעל בשנים משגשגות ובטוחות יחסית, ואת הכסף בחר להוציא על חלוקת הטבות לקבוצות מקבוצות שונות.
שר האוצר, שאכפת לו קצת יותר מדי, חילק מקופת המדינה לכל קבוצת אינטרס שהידפקה על דלתו. הברית הראשונה שרקם, אולי היקרה ביותר, הייתה עם ההסתדרות ושלל ועדיה. כחלון נוהג להתפאר שבתקופתו המשק לא שבת, והוא צודק. לבד מחצי יום סביב הפיטורים ההמוניים בחברת טבע, לא הייתה בשנים האחרונות שביתה כללית. אבל זו לא סיבה לגאווה גדולה. כשההסתדרות מקבלת כל מה שהיא רוצה משר האוצר, אין לה סיבה לשבות.
והיא אכן קיבלה: הסכם מסגרת העלה את שכרם של כ־800 אלף עובדי המגזר הציבורי ב־7.75%, כאשר בעשור האחרון השכר במגזר הציבורי עלה ב־25% לעומת 10% בכלל המשק. התוכנית לסופי שבוע ארוכים ולחופשה ביום ראשון, שהייתה מועילה לאזרחים ולבעלי עסקים רבים, נגנזה לבקשת ההסתדרות, שהעדיפה תוספת שכר לעובדיה בדמות הפחתת ארבע שעות עבודה חודשיות.
הרפורמה בחברת החשמל, שמדינת ישראל ניסתה לקדם במשך שני עשורים, הפכה לרפורמה מקוצצת שעלתה מיליארדים בתוספות שכר ובפיצויים לעובדי חברת החשמל, והשאירה לחברה שליטה במערכות קריטיות שישמרו את מעמדה כמונופול. כאשר עובדי חברת החשמל גילו שהם צריכים לשלם מס על הפיצויים, הם פנו לידידם כחלון והוא הורה על מסלול עוקף מיסוי ברשות המיסים, רק לחבריו בחברת החשמל.
"צריך לעזור לאבי", הייתה הסיסמה במשרד האוצר לפני הבחירות לראשות ההסתדרות, ובכיר באוצר אמר: "בכל פעם שאנחנו חושבים לקדם משהו, אנחנו שואלים את עצמנו אם זה עובר את אבי ניסנקורן" (צוטט ב'גלובס'). הזדמנות היסטורית להגבלת זכות השביתה התפספסה משום שכחלון משך את עתירת המדינה נגד חברת החשמל, אף שביהמ"ש העליון רמז שהוא מתכוון לפסוק לטובת המדינה ולהגביל את זכות השביתה. אבי ביקש ואבי קיבל.
אג'נדה של כניעה
אולי השערורייתית ביותר הייתה ההחלטה לתת 22 מיליארד שקלים לגמלאי המשטרה ושב"ס. את הסכום העצום הזה התחייבה ממשלת ישראל לתת כ"מענק אי־ביטחון תעסוקתי", לגמלאים שכבר יצאו לפנסיה. ראשיתה בהסכמה של משרד האוצר לתת לצה"ל תוספת שכר תמורת התייעלות (ולכן שמה של התוספת "היעדר ביטחון תעסוקתי"), ומכיוון שהפנסיה של גמלאי צה"ל צמודה לשכר בצה"ל, גם הפנסיה שלהם עלתה. השוטרים והסוהרים, שגם שכרם צמוד לשכר עובדי צה"ל, דרשו את התוספת וקיבלו אותה, ואחרונים בתור התגלגלו לפתחו של שר האוצר הנוכחי גמלאי השוטרים והסוהרים. בהחלטה מוסכמת עם ראש הממשלה, ערב היציאה לבחירות סבב א', נכנע כחלון ואישר.
גיל הפרישה לפנסיה של נשים, הפצצה המתקתקת של הפנסיה, נדחתה שוב ושוב בלחצם של ארגוני הנשים וההסתדרות. גם השנה, כשקרנות הפנסיה הוותיקות הודיעו שיקצצו מקצבתם של הפנסיונרים מכיוון שהמדינה לא עמדה בהתחייבותה להעלות את גיל הפרישה לנשים ל־67, ההסתדרות איימה בשביתה. כחלון נכנע והעביר את הקיצוץ לשר הבא.
הנכים מחו, וקיבלו התחייבות להעלאת קצבת הנכות. ההסתדרות יצאה למאבק על הביטוח הסיעודי של עובדיה, וקיבלה רפורמה בביטוח הסיעודי בעלות אדירה. החקלאים לחצו, וחוק הגליל, שנותן מענקים לחקלאים בהיקף של כמאה מיליון שקלים בשנה ושהיה אמור לפוג ב־2018, הוארך בעשור באדיבות שר האוצר שאכפת לו מהכסף של כולנו.
קבוצות אינטרס וארגוני עובדים עשו מה שהן תמיד עושות, ולחצו כדי לקבל הטבות על חשבון הקופה הציבורית והאינטרס הרחב. לקבוצות כאלה, בַּעלות עניין כלכלי מובהק, יש תמיד נכונות להשקיע משאבים גדולים ללחוץ על נבחרי ציבור ומקבלי החלטות כדי להטות את החוק לטובתם. בעבור נהג המונית, ייקור תעריף הנסיעה בעשרה אחוזים עשוי להיות שווה אלפי שקלים בחודש. לנוסע המזדמן, העלות היא שקלים בודדים. לכן נהגי המוניות יחסמו כבישים, יפגינו ויפעלו בגלוי ומאחורי הקלעים להעלאת תעריף הנסיעה במונית, בעוד ציבור נוסעי המוניות יישאר לרוב כועס ודומם. לאזרח מן השורה לא משתלם לצאת למאבקים יקרים כדי לחסוך עשרות שקלים בחודש.
פוליטיקאים רגישים ללחצים של קבוצות אינטרס, אבל כחלון הפך את הכניעה לקבוצות אינטרס לאג'נדה, וגייס לשם כך את השומר הכי חשוב של הקופה הציבורית: משרד האוצר. מול לחצים פוליטיים וחיצוניים, משרד האוצר ניצב תמיד כגוף שאמון על עמידה במגבלות התקציב. קשה לאמוד את הנזק של שבירת הנורמות הללו. 
