השיח הציבורי על מערכת המשפט עוסק לרוב בסוגיות ציבוריות וחוקתיות: הפרדת רשויות, התערבות בהחלטות הכנסת והממשלה וכדומה. אנחנו שוכחים לפעמים שרוב המשאבים של המערכת מושקעים בטיפול בעבירות המאיימות על הביטחון האישי של האזרח הקטן. כזה הוא גזר דינו של המסאז'יסט שלמה הראל, טקסט מחריד ודומה מאוד לפסקי דין רבים בתחום עבירות המין, היוצאים חדשות לבקרים ונדחקים לשולי החדשות.
אל הראל, בעליה של קליניקה בשם "מגע הקסם של שלומי" במושב בית־עזרא, הגיעה אישה חרדית כבת 25 שחיפשה במרשתת טיפול בעיסוי. על מה שקרה שם נדלג. כך מתאר גזר הדין את סוף הסיפור: "היא, שעד לשלב זה הייתה משותקת ולא אמרה דבר, אזרה כוחותיה וביקשה מהנאשם לאפשר לה ללכת. למשמע הבקשה הנאשם חדל ממעשיו, ניסה להרגיע את המתלוננת שהייתה נסערת, ובתוך כך כיסה אותה במגבת והציע לה כוס מים. הנאשם יצא מהחדר, המתלוננת התלבשה, יצאה אחריו, שילמה לנאשם בעבור הטיפול, ולאחר שהנאשם החזיר לה עודף וליווה אותה החוצה היא נסעה לביתה".
הראל הכחיש את המיוחס לו, ולאחר ניהול הוכחות הורשע באינוס, מעשה מגונה וניסיון למעשה סדום.
כך תוארו מסקנות התסקיר שבחן את מצבה של המתלוננת: "חייה השתנו ללא היכר. היא חוותה את עולמה מתמוטט ומתרסק, והנזקים מתבטאים בכל תחומי חייה. אירוע הפגיעה פגע בעולמה הנפשי, החברתי, הזוגי והתפקודי. היא נמצאה זכאית ל־40 אחוז נכות רפואית ו־100 אחוז דרגת אי כושר להשתכר. האירוע יצר שבר בעולמה הדתי של המתלוננת".
גזר הדין של שופטי בית המשפט המחוזי בבאר־שבע מתאר ביבשושיות את המסכת העובדתית. התיאור הטכני לא רק מציף בקורא הסביר עברה וזעם, אלא גם מעורר מחשבות מסוג "אידיוט, מה לעזאזל חשבת שיקרה?" אין תשובה טובה לשאלה הזו. החיים מלמדים שזהו טיבם של רבים מתסריטי העוונות והפשעים: לא תמיד הם נפתחים בסצנה עם חבורת גאונים המתכנסת בגראז', ומתכננת שוד בנק מתוחכם תוך ניהול סיכונים מחושב. לפעמים הסיפור הרבה יותר בנאלי ועלוב. משהו מתרופף באונות הקדמיות, האחראיות לוויסות רגשי ודחיית סיפוקים, והעבריין צולל בעיניים פקוחות אל מה שהבעש"ט כינה "נוקבא דתהומא רבה", תוך שהוא מרסק איתו נשמות חפות מפשע. הראל עצמו, אדם בן 65 ללא רקע של עבירות מין, תואר על ידי חבריו כאיש חסד מקסים ומסור. לכו תבינו את תעתועיה של הנפש האנושית.
הראל נשלח השבוע לכמה שנים בכלא וחויב לפצות את המתלוננת. באותו יום פרסם משרד המשפטים את "דו"ח הוועדה הבין־משרדית לבחינת הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי", שהוקמה בתגובה ליוזמות חקיקה של חברות הכנסת מרב מיכאלי ומיכל רוזין. תשעת חברי הוועדה הם שופטים ופרקליטים העוסקים בתחום, ובראשה השופטת בדימוס דבורה ברלינר. בפרק ההמלצות מציע הדו"ח רפורמה מקיפה ומרחיקת לכת בכל הנוגע לטיפול בעבירות מין.
מה שבעיקר לכד את תשומת ליבי הוא התיאור המאופק למחלוקת החריפה שפרצה בין חברי הרוב בוועדה לבין נציגת הסנגוריה, ד"ר חגית לרנאו, המכהנת כסגנית הסנגור הציבורי הראשי. הוויכוח הזה חשוב, כי הוא מהווה המחשה קלאסית לבעיית האיזונים והבלמים בקביעת מדיניות ציבורית.
העדפה בעייתית
אולמות בתי המשפט העוסקים בפלילים שומעים סיפורי זוועה דבר יום ביומו: רצח, שוד אלים, תקיפה, סחיטה באיומים. לפשעים יש לא פעם מחירים נלווים כואבים בדמות קורבנות עבירה שחייהם נהרסו. אלא שבין הקרבנות השונים ישנה היררכיה. בתוך העולם הפלילי ישנו תחום אחד הזוכה בשנים האחרונות ליחס יוצא דופן, והוא עבירות מין. הדו"ח לא מסתיר את ההשפעה של השיח הציבורי על מערכות האכיפה. כבר בפתיחה הוא מזכיר את תנועת המחאה MeToo ומחאת "למה לא התלוננתי" שקמה בעקבותיה, ואת פעילותם הנמרצת של ארגוני הסיוע לנפגעות עבירה כגורמים מרכזיים להעלאת המודעות לנושא.
מחברי הדו"ח מסבירים מדוע יש להעניק יחס מוסדי שונה לטיפול בעבירות מין: בניגוד לתחומים אחרים, נפגעי עבירות מין סובלים מ"תחושה של בושה, הסתרה, אשמה והכחשה, שמהן נגזר קושי מיוחד בחשיפת האירוע ופגיעה חמורה בפרטיות; תחושה של אובדן שליטה; פער בין השדה הטיפולי לשדה המשפטי", ועוד. הדו"ח קובע שכבר היום הטיפול בעבירות מין זוכה ליחס מועדף, מעבר למה שהיה נהוג בעבר, אך טוען שלא די במה שכבר נעשה והתחום צריך לעבור מטמורפוזה כוללת.
חלק מההמלצות עוסקות במעטפת טיפולית ומשפטית שאמורה להעניק לנפגעים תמיכה נפשית, ליווי משפטי ועוד, לצד שדרוג ההכשרה המקצועית לכלל העוסקים בתחום. אלו תיקונים מערכתיים חשובים, ולא עליהם מחתה הסנגוריה.
המחלוקת נתגלעה סביב שורת המלצות נוספת, המבקשת למעשה ליצור מסלול פלילי ייחודי לטיפול בעבירות מין, תוך הבחנה בינן לבין כלל העבירות הכלולות בחוק העונשין. הוועדה אמנם לא מציעה להקים בתי משפט מיוחדים לנושא, אולם היא כן דורשת להקים מעין "בתי משפט בתוך בתי משפט", בדמות מערכת שלמה של תובעים ושופטים שיעסקו אך ורק בעבירות מין בסדרי דין מיוחדים שיותאמו לנושא.
הנה המלצה לדוגמה: הרכב הדן בתיקי עבירות מין יהיה חייב לכלול נשים, מתוך חשש שגברים לא יוכלו להבין עד תום את עוצמת הפגיעה, וגם בהנחה שלמתלוננות יהיה קל יותר להעיד לפני שופטות. זוהי קביעה המניחה חוסר אובייקטיביות מובנה של שופטים גברים. מעניין אם מישהו ישלוף בעתיד את הטיעון הזה כדי לדרוש שופטים אתיופים בתיקים של בני העדה, או שופטים מתנחלים בעתירות נגד יישובים ביו"ש.
האווירה המרחפת מעל כלל ההמלצות בדו"ח ברורה: מדינת ישראל צריכה לאמץ מדיניות של אפס סובלנות לעבירות מין, ולעשות הכול למגרן. אלא שלטענת הסנגוריה, החזון המלהיב הזה לא לוקח בחשבון את המחירים הכבדים מהצד השני: הגדלה ניכרת בכוח התביעה הפלילית בתחום מסוים, עלולה לגבות מחיר כבד בדמות שחיקה קשה בזכויות הנאשמים.
בעבירות מין יש לרוב בעיות ראייתיות קשות: במקרים רבים השופטים נדרשים להכריע במילה מול מילה ללא שום ראיה חיצונית. רבים מהתיקים מתנהלים שנים ארוכות לאחר האירועים, ויש חשש שהזמן משפיע לרעה על חדות הזיכרון. לבתי המשפט הגיעו בעבר סיפורי אונס שבהם הזיכרון התעורר בעקבות טיפול בהיפנוזה שנערך לאחר עשרות שנים, והשופטים התקשו להכריע אם מדובר בזיכרון אותנטי או בסוג של חלום רפלקטיבי שהתפתח כדימוי נפשי מאוחר ללא בסיס עובדתי.
הסנגוריה טענה שיצירת מסלול VIP ייחודי לטיפול בעבירות מין מעבירה מסר תת־קרקעי לשופטים ולתובעים: אנו דורשים למצות את הדין בכל מחיר. לטענתה, מחקרים מלמדים שהקמת ערכאות ייחודיות לטיפול בעבירות מסוג מסוים גוררת החמרה ניכרת בענישה. חשש נוסף הוא עלייה במקרי עיוות דין והרשעות שווא.
הבעיה היא שלא רק העבירות מרסקות אנשים, גם ההליך הפלילי. מסיבה זו, כלל־העל במשפט הפלילי קובע שאין מרשיעים אדם בדין אלא אם הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר. אגב, זה נכון גם למתחם הענישה של המורשעים בדין: אם נכרות ידיים לגנבים כמו בסעודיה יהיו אולי פחות גנבים, אבל ישראל תהפוך לסעודיה.
חוק סדר הדין הפלילי איננו מושלם. הוא כולל מערכת מורכבת של איזונים ובלמים שנועדו למצוא את שיווי המשקל בין האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם עבריינים ובין שמירה על זכויות אדם. לזכויות אדם יש מחיר, והחברה מבינה שמערכת האכיפה לא יכולה לפתור את כל הבעיות. תמיד יישארו מקרים שבהם תקצר ידה מהושיע, כי אתוס היסוד שלה הוא שלא פותרים עוול בעוול. הפרה של האיזון הרגיש הזה לצד אחד עלולה לגבות מחירים חברתיים לא פשוטים מהצד האחר.
