"אתם לא תעשו לי משהו רע, נכון?" שאלתי את שני הערבים שניגשו לרכב שלי בצומת עציונה וביקשו טרמפ. הם אמרו שלא, אז העליתי אותם. אני יודעת, לא הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים שלי, אבל כנראה גם לא הטיפשי ביותר. אני אפילו לא יודעת למה אמרתי כן, אבל סימנתי להם שיעלו. לשנייה אחת חשבתי שזה יהיה טראגי אם הם ירצחו אותי. בכל זאת, רצח לאומני שני במשפחה זה לא נעים. דמיינתי את הכותרות. הו כן, זה יתפוס כותרות. אבל הם כבר היו באוטו. עִצרו את מכונות הדפוס! צעקתי בלי קול. כעת, מימיני מוחמד ומאחוריי דאוד. שלוחי מצווה אינם ניזוקים, ומלאכי חבלה אולי לא עובדים בבניין.
היה משהו מאוד מעניין בהושבת הפיל הגדול של הפחד בתוך הדייהטסו־סיריון הקטנה. "אתם מבינים למה אני מפחדת מכם, נכון?" הפיל הנהנן בראשו, הם הקשיבו, דאוד ניסה להתכחש לפיל, אז אני קצת הקטנתי אותו. "נו, אתם יודעים, גם סתם להעלות שני גברים יהודים בשביל אישה זה יכול להיות מסוכן". עכשיו כבר שלושתם היו איתי. קניתי את ליבם. הפיל המשיך איתנו בנסיעה בכביש המתפתל מעלה להרי יהודה. הדייהטסו הקטנה התנשמה בכבדות, אני הנמכתי את הרדיו.
את חלל האוטו מילאה שיחה קטועת שפתיים. מיטב הקלישאות השבורות של החיים שלנו פה על פני השטחים בעברית רצוצה. מוחמד מבין ודאוד מדבר. רק משוגעים עושים דברים כאלו. יש לנו ילדים בבית. אנחנו רק רוצים לחיות. כן, נכון, ככה זה כולם, בסך הכול רוצים לחיות. אבל מה הקטע הזה שאתם מעודדים טרור ומאדירים שהידים? לא לא, זה לא ככה. באמת, טובים ורעים יש גם יהודים וגם ערבים. בבקשה תעצרי לנו פה, ממש על הכביש. זה שיושב מאחורה יורד בצליעה, לא לפני שהוא שואל אם אני צריכה איזה תיקון בבית. וואלה לא, אני לא צריכה, הכול מושלם. בהצלחה.
לחיות מעבר לקו הירוק זה לחיות בתת־מודע של המדינה, ככה הסברתי. הרי התת־מודע נועד להדחיק את מה שאנחנו עוד לא מסוגלים להתמודד איתו
אני חושבת שזה מה שנקרא סיפור בלי פואנטה. אילו הייתי נרצחת הייתה פואנטה. בלי הסוף הזה, זה בעיקר סיפור על המון פחד, שכל כמה שנהיה תאבי שלום (היום קוראים לזה "חיים משותפים"), עם יד על הלב, הוא לא נזרע בלבבות שלנו סתם. אין לי מוסר השכל, כי לא הייתי חותמת את הסיפור הזה באמירה: "ולכן ילדות וילדים, תמיד אספו שני גברים ערבים בטרמפיאדות בדרך הביתה". והאין־פואנטה של הסיפור הזה, בכל זאת גורם לי לספר לכם אותו. כי החיים שלנו מלאים בכל־כך הרבה חוסר פואנטה, רוב הרגעים שלנו הם חסרי פואנטה, וצריך לשים לב אליהם, כי הם החיים עצמם.
חרדה מתמדת
מחשבות על המוות תמיד מביאות בכנפיהן גם מחשבות על החיים. את הבן שלי שייבדל לחיים טובים וארוכים, הן פוקדות אחת לתקופת זמן. כשאני משכיבה אותו לישון, שוכבת לידו על מיטת הקומתיים, הוא קובל על כך שלימדנו אותו את "המילה הזאת", זו שאסור לנקוב בשמה. הוא לא זוכר, אבל בהתקף חרדת־מוות הקודם שלו, הוא גם דיבר על המוות דרך השפה. "אני לא מצליח לשכוח את המילה הזו", הוא אמר כשהיה בן חמש. כשהוא היה בן שלוש וחצי וגילה שכולם מתים הוא חיבר תפילה מיוחדת. הימים היו ימי חנוכה, כך שהיוונים זכו להיכלל בה: "שכל הצדיקים לא ימותו. רק הרשעים. גם היוונים". הוא מלמל את המילים האלו במנטרה מלאת כוונות של תינוק של בית רבן, עד שנרדם.
הפעם הוא כבר היה חכם יותר. "למה אתה לא רוצה למות?" שאלתי, והוא ענה, מושך באפו: "כי אין כלום אחר כך". לכי תתמודדי עם ילד אקזיסטנציאליסט בן שבע. ניסיתי לספר לו שיש אנשים שמאמינים בתחיית המתים, זה גרם לו להרים את הראש ולגחך, וכשאמרתי לו שיש לו עוד הרבה שנים טובות להספיק לחיות ולאהוב ולטייל וללדת ילדים חמודים כמוהו, זה עדיין לא ניחם אותו מספיק. הוא בכה עד שנרדם, ואחרי שהוא נרדם, הגיע תורי.
יום אחד נטפל בזה
לחיות מעבר לקו הירוק זה בעצם לחיות בתת־מודע של המדינה, ככה מצאתי את עצמי מסבירה לאחרונה. הרי בשביל מה נוצר תת־מודע? בשביל להדחיק את כל מה שאנחנו עוד לא מסוגלים להתמודד איתו (לכן, בני, חרדת המוות היא החרדה הכי מודחקת של בני האדם, שגם הכי מניעה אותנו לפעולה, לכל פעולה). לכן אנחנו דוחים את ההחלטות בנושא יהודה ושומרון ותוחבים אותן טוב טוב מתחת להרי החושך. יום אחד נטפל בכל זה, בינתיים, חמישים, שישים, שבעים, אולי מאה שנים, נדחיק.
שלוש שניות אחרי שאני עוברת את המחסום לעבר ירושלים או לכיוון המרכז, אני כבר מרגישה אחרת. האוויר אחר, אפילו שהנוף עוד דומה. החיים בתת־מודע הם קצת קשים, כי הרי נועדנו להדחיק – והחיים בתת־מודע הם חיים בהצפה. כל הזמן אני שואלת את שאלת החיים פה. וכל הזמן נשאלות גם שאלות המוות. לפני שבועיים תכננתי לצאת לרמי לוי לקניות, בכיס הג'ינס רטט הנייד מחמת פוש על ניסיון דקירה בצומת הגוש. הלך התכנון, הלכה ההדחקה. נראה שגם הרגע ההוא שבו העליתי את שני הערבים לרכב שלי, היה מין שבריר שנייה כזה של הדחקה. ברוכים הבאים למרכבה שלי, אהלן וסהלן חזרה להכרה. לעצום עיניים או לפקוח אותן? אני לא תמיד בטוחה איזה פעולה גורמת לאיזו תוצאה.
