קשה לחדש כשמדברים על הפוליטיקה הציונית דתית. כבר שנים שמצבה קשה ביותר ובאופק לא נראית מחווה פוליטית – בין אם מדובר באיחודים, בפילוגים, בהצנחת כוכבים או שלל אמירות – שעשויה להוציא את העגלה מהבוץ העמוק בו היא מצויה.
מדובר לא רק במספר המנדטים המועט שאינו משקף את חלקה היחסי של הציונות הדתית באוכלוסייה, אלא גם באיבוד התקווה, הרוח, והגאווה שכל כך אפיינו את פוליטיקת המגזר בעבר. חלק ניכר בציבור הסרוג חש את הנתק בין הגופים הפוליטיים לתנועה החברתית-רעיונית ובין ה"עמך" למנהיגיו הפוליטיים. ספק אם תהיה תקומה מהמשבר אליו הגענו בפוליטיקה הציונית-דתית.
אכן, האשמה העיקרית במצב מוטלת על כתפי המנהיגים הפוליטיים הנוכחיים של ארבע מפלגות הימין הדתי. נראה כי הם לא "דילגו על אף בור" בדרכם הפתלתלה לייצר את אחת האפשרויות הפוליטיות הגרועות ביותר: ריצה משותפת של הבית היהודי עם עוצמה יהודית מחד, וריצה של האיחוד הלאומי עם הימין החדש מאידך. בכל הסקרים שנעשו, נכון לעכשיו, האפשרות הזו הציבה את פרץ ובן גביר על סף אחוז החסימה, עם סיכוי שלא יעברו. תרחיש זה גם הבריח אחוז מצביעים מסוים משורות הימין החדש-האיחוד הלאומי לשורות כחול לבן. רק התערבות של נתניהו בדקה ה-91, ולחץ כבד על הצדדים, ובייחוד על הרב רפי פרץ, השיגו איחוד חלקי, כשעוצמה יהודית נותרה בחוץ ובחרה לרוץ לבד.
בדם הרע שזורם בין סמוטריץ' לפרץ ובין שניהם לבנט ושקד, או במאבקי המיקומים שאפיינו את הדיונים בדרך לאיחוד גדול או על שאר הכשלים שהביאו אותם למציאות הבעייתית שנוצרה – לא כאן המקום. אבל כן אעסוק בהתעקשותו של איתמר בן גביר לרוץ בראש רשימה פוליטית ויהי מה, בדיוק כמו בסבב הבחירות הקודם. אין ספק שאחת מאבני הנגף לריצה נוספת מאוחדת של שלוש המפלגות האחרות בגוש הימין הדתי הייתה החלטתה של עוצמה יהודית לרוץ בנפרד. לו היה בן גביר מוותר עליה כליל, ייתכן שכל הסאגה השבוע הייתה נמנעת.
במבט לאחור ניתן לומר כי לא רק המנהיגות הפוליטית הובילה למשבר בו נמצאת הפוליטיקה הציונית-דתית. נדמה כי גם תהליכים חברתיים משמעותיים שעובר הציבור הסרוג משפיעים לא פחות על (אי) יכולתן של המפלגות להתאחד, ולייצג כמפלגה אחת את הציבור הסרוג כולו, על שלל גווניו.
בין השינויים שהתרחשו היה אחד משמעותי בעיניי – הפרת "עיקרון ההכלה". בין מפלגה לציבור מצביעיה ישנה ברית לא כתובה של הכלה הדדית – הציבור מצידו מקבל את המשחק הפוליטי של מנהיגי המפלגה, על שלל המאבקים, המתחים והוויתורים אליהם הם נדרשים, ואילו המפלגה אמורה ל"בדוק דופק" ובהתנהלותה להתייחס לשינויים – הערכיים, הדמוגרפיים והכלכליים – העוברים על ציבור מצביעיה.
עיקרון ההכלה מצריך גמישות מסוימת ורגישות הדדית לצרכי שני הצדדים. כל עוד הוא מתקיים באופן סביר, גדל הסיכוי כי המפלגה תצליח למצות את ציבור המצביעים הפוטנציאלי בעת בחירות.
בשנים האחרונות נדמה כי העיקרון הופר פעם אחר פעם. השינוי שעובר על הציבור הדתי-לאומי בעשור האחרון, פירק למעשה את המפלגות שאמורות לייצג אותו, ובכך תרם לא מעט לבלגן הפוליטי שאנו מצויים בו. סיכוי החזרה לימי המפד"ל הישנים, נמוך, ועלינו לחשוב מחדש על הצורך במפלגה פוליטית שתוכל לייצג בעתיד את הציבור הסרוג.
