ועדת התוכן של כחול־לבן ישבה בימים האחרונים על מדוכת עניין תחבורתי דווקא: שאלת מיקומו של נמל התעופה הישראלי החדש, שאלה שנשארה פתוחה במצע הרשימה אשתקד, כאשר איש לא העלה בדעתו שמערכות הבחירות כאן יתנהלו בתדירות של לוח טיסות. הוועדה הכריעה שהנמל יוקדם באזור נבטים, לא בחיפה. היא גם עסקה בסוגיית הלגליזציה של הקנאביס, שלא אוזכרה באותו מצע, אך התבררה בינתיים כמשאב אלקטורלי מסוים.
נוכח האתגרים שהעסיקו השבוע מפלגות מתחרות, אי אפשר שלא להתרשם מהעיסוק הזה בקטנות. כחול־לבן מתנהלת בשלווה יחסית אל הישורת האחרונה במערכת הבחירות. בניין המשרדים שהשתכנה בו ברחוב ראול ולנברג בתל־אביב אפוף תכונה שקטה. ביום שני לעת ערב שב אליו היושב־ראש בני גנץ במצב רוח מרומם מסיור בנהריה הבוצית. כן, הוא בהחלט אופטימי. גם היועץ האסטרטגי ישראל בכר, שירד לעשן סיגריה בחוץ סמוך לשקיעה, בעוד העיר פנסיה מדלקת. רק הדוברים היו מוטרדים קמעה, בגלל התקרית בכנסת עם אחמד טיבי בשעות אחר הצהריים.
יו"ר מפלגת תע"ל איים על יועז הנדל לעיני המצלמות שאם ימשיך לדבר על סיפוח בקעת הירדן, "גנץ יישאר יושב־ראש האופוזיציה". בליכוד מיהרו לחגוג את האיום הזה ולפמפם אותו ברשת כדי להוכיח שכחול־לבן שבויה בידי הערבים, אך זו הייתה שמחת עניים. שבוע מוצלח עבר על כחול־לבן. אולי בקרוב משהו ישתבש, למשל אם דונלד טראמפ יפרסם פתאום את תוכנית השלום הימנית שלו, אבל לפי שעה גנץ על הסוס. המזל שמאיר לו פנים כבר שנים זקף השבוע לזכותו אפילו את ההישג הימני הפוליטי הכביר של מחיקת המילה מרצ מפתקי ההצבעה. בלי עלייתה המטאורית של כחול־לבן זה לא היה קורה, או קורה רק במערכת הבחירות הבאה. אינתיפאדת אל־אקצה ופירות הבאושים של ההתנתקות הכשירו את הלבבות, כחול־לבן קטפה את הפירות.
כמה קילומטרים מערבה משם, בבית סוקולוב, הועמדה ביום שני בערב חופתם של עמיר פרץ וניצן הורוביץ. ראשי כחול־לבן לא הגיעו, אך השתתפו מרחוק בשמחה. חתונת פרץ ומרצ הצילה את המחנה האופוזיציוני כולו מסכנת אובדן קולות. בוחרי המרכז יוכלו הפעם להצביע גנץ, בלי להתייסר בנקיפות מצפון על גרימת מותה ברשלנות של מפלגת העבודה או של אחותה השמאלנית הקטנה. רק בוחרי ימין יתייסרו כרגיל עד הרגע האחרון, אף זאת לשמחת כחול־לבן.
גם בבחירות האלו היא תנסה לשתות את קולות האגף הימני הרך, להישבע לו שלא תקים קואליציה עם הרשימה המשותפת. גנץ, שקפץ השבוע לביקור מתוקשר גם בעיר דוד, אמנם יסתובב בשבועות הקרובים ביישובים ערביים, אבל לכאורה אך ורק לצורך טיפוח שת"פ אזרחי: התחייבות להשקעות, הקפאת חוק קמיניץ וכו'. לפי טענתו העיקשת, זו גם הייתה הנוסחה שמאחורי הרומן עם המשותפת ערב פיזור הכנסת. אחרי שהנשיא הטיל עליו את הרכבת הממשלה הוא זימן לשיחה את כל ראשי המפלגות, גם את סמוטריץ', אבל סמוטריץ' לא בא ואיימן עודה כן.
ומה לגבי איומי טיבי בעניין סיפוח הבקעה? ובכן, עם כל הכבוד ליועז הנדל ולצביקה האוזר, בצמרת כחול־לבן ממילא לא התכוונו להצטרף למהלך הליכודי הזה. כל עוד הדברים תלויים בגנץ, מדינת ישראל תחיל את ריבונותה בבקעת הירדן רק בהסכמת ירדן ואירופה, ולא תסתפק בהסכמת טראמפ. מנהיג המפלגה מתחייב לאפשר את המשך הבנייה בתוך תחומי היישובים ביו"ש, אך בניגוד לנתניהו ימשיך לתלות תקוות בחידוש המו"מ עם הפלסטינים. בתשובה לשאלה קשה אם כחול־לבן בעד או נגד מדינה פלסטינית, אני מופנה למצע שבאתר המפלגה. כתוב שם שחור על גבי מסך: "כל החלטה מדינית היסטורית תובא להכרעת העם במשאל עם או תאושר בכנסת ברוב מיוחד".
כשמבקשים מגנץ למקם עצמו בסרגל ימין־שמאל מבחינה מדינית, מתקבלת התשובה שהוא "לגמרי במרכז", אבל גם שהוא קרוב יותר למתנחל כמוני מאשר למרצ. עופר שלח, מן הסתם, יעניק תשובה הפוכה בדיוק לאותה שאלה, אך גנץ מאמין שגם בעתיד הוא יצליח לנווט בשדה המוקשים שבין שלח ליועז הנדל וצביקה האוזר. "כחול־לבן היא אירוע קשה לניהול", נפלטת ממנו אנחה מחויכת, לצד התחייבות לניהול מאבק קבוצתי קשוח מול נתניהו. "מאבק", הוא מקפיד לשנן לאנשיו, "לא מלחמה". עם זאת, את המערכה העיקשת של נציגיו בכנסת להסרת החסינות של נתניהו הוא עצמו מכנה "מרדף משפטי", תיאור מצב מדויק לפרשה מתגלגלת שאולי עוד תתברר כבומרנג אלקטורלי.
כידוע כבר לכול, גנץ דווקא היה בעד היענות למתווה הנבצרות של הנשיא ריבלין, אך בדיעבד השתכנע בצדקת עמדתם הסרבנית של עמיתיו לקוקפיט. עכשיו הוא משוכנע שהסכם הרוטציה לא היה מתממש אילו נחתם, וכך הייתה מתחסלת האפשרות הממשית להחלפת נתניהו – עילת הקמתה וקיומה של כחול־לבן. מנגד, הוא מתקשה להגן בדיעבד על סיסמת הבחירות "ממשלת אחדות חילונית" שאישר לאנשיו ערב פתיחת הקלפיות בספטמבר, אחרי "שני לילות ללא שינה". סיפור ההצלחה של כחול־לבן, מה לעשות, נעוץ ביכולת ההקשבה של מנהיגיה ליועציהם. בתחילת השבוע עיכב גנץ את פרסומו של סרטון בגנות יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, עד שהשתכנע כי שום דבר שם לא הוצא מהקשרו, אבל בדרך כלל הוא זורם עם יועציו המוכשרים. את העריקה המביכה של גדי יברקן הם אמנם לא צפו מראש, ועדיין יש להם הרבה סיבות לחייך. האם נתניהו בכל זאת יחייך אחרון?
