אולי בכול אשמות בכלל 18 הדקות שיש לדתיים אחרי כניסת שבת, לסידורים אחרונים. הרי אין משפחה שלא מכירה את הטרפת של אותו פרק זמן אומלל. לתוכו ננסה לדחוק את כל מה שלא הספקנו: להתקלח, להתגלח, לגהץ, להדליק את הפלטה. בכלל לא משנה מתי נכנסת השבת, ארבע אחר הצהריים או שמונה בערב, 18 הדקות הללו קודש הן, ויש לנו חובה להשתמש בהן ולא לראותן בלבד. המצב הנפשי הזה, של לדחות הכול לרגע שאחרי האחרון רק כי אפשר, הוא מהמאפיינים המרכזיים בפארסה המבישה של מפלגות הציונות הדתית בליל סגירת הרשימות.
מה שבאמת עצוב הוא שאחרי הגועל נפש שהיינו עדים לו השבוע, הציונות הדתית מציגה רשימה טובה לכנסת. אפילו טובה מאוד. אנשי עשייה ראויים, אמביציוזיים, מכל קשת הלייט־חרד"ל. לא פחות חשוב – והקדשתי לכך את טורי אך בשבוע שעבר – חמישים אחוז נציגות נשית בעשירייה הראשונה. זו אמירה חשובה מאין כמותה, בעלת משמעות כבירה. ולא, זו לא הידרדרות לפוליטיקת זהויות. ייצוג נשי ששואף לשוויון בין המינים בתהליך קבלת ההחלטות הוא חיוני לקיומה של דמוקרטיה תקינה בעשור השני של המאה ה־21. דווקא חברה שמרנית שטוענת שנשים אינן צריכות לשרת בתוך טנק, כי יש הבדלים פיזיים מובנים בין נשים וגברים, חייבת להמשיך את קו המחשבה הזה ולצדד בשוויון מגדרי בכנסת. פה כבר אין תירוצים.
ציבור המצביעים של ימינה כועס. כועס מאוד. אפשר לראות זאת ברשתות החברתיות, בקבוצות ואטסאפ ובשיחות אקראיות כשמביאים את הילד לגן. אפשר בהחלט להבין את הכעס והמיאוס. מה שהתרחש ביממה של סגירת הרשימות הוא כל מה שרע – גם אם לא חדש – בפוליטיקה הישראלית, והפעם במרוכז ומול המצלמות, באופן שמנחית מכה תדמיתית על מנהיגי הרשימה ומועמדיה.
באופן אירוני, המצב הזה יכול לשחק לטובת הציונות הדתית בהמשך הקמפיין. בשתי מערכות הבחירות האחרונות מפלגות הציונות הדתית התחילו בסקרים מחמיאים ונשחקו – לאט אבל בטוח – עד סף אחוז החסימה או אפילו מתחתיו. הפעם הן כנראה יתחילו את המרוץ בנקודה חלשה יחסית, ואז רק יוכלו לעלות. הדבר ידרוש לא מעט הסברים ודברי כיבושין מצד בנט, שקד, סמוטריץ' ופרץ, אבל הוא אפשרי.
הוא אפשרי כי בפני הבוחר הדתי־לאומי שיגיע לקלפי יעמדו הפעם אפשרויות במספר מצומצם להפליא. הוא יוכל להצביע לליכוד או לימינה, או לדבוק בכעס ולהצביע הצבעת מחאה לעוצמה יהודית. שלוש אפשרויות, כולן לגיטימיות. כן, ברור שאף אחד לא יכול למנוע משום תושב גבעת־שמואל להצביע לכחול לבן, לעבודה־מרצ או לליברמן, אבל בשביל 95 אחוזים מבנות המגזר ובניו יעמדו על הפרק שלוש האפשרויות שהזכרתי. כבר התחלה טובה, לעומת הבחירות דאשתקד.
סתיו שפיר היא תמונת מראה כמעט מושלמת לאיתמר בן־גביר. שניהם חדורי להט ואמונה, ושניהם נבגדו – אחד ממש ברגע האחרון והאחרת מעט לפני כן – על ידי שותפים שחתמו איתם על הסכמים ונדמה היה שהם הולכים איתם יד ביד לעבר השקיעה. מה שנעשה לשניהם היה מבחיל, מגעיל – תבחרו כל מילה שלילית שתרצו, ובעצם אפשר לקרוא לכולן יחד: פוליטיקה. כן, זהו עסק לא נעים במיוחד. אף פעם לא היה. כבר לפני שלושים שנה אמר יצחק שמיר ליובל נאמן, איש התחיה, שזעם על הפרת ההסכם הקואליציוני ביניהם וצירוף מפלגת העבודה לקואליציה, "אתה יכול לתלות את ההסכם בינינו על הקיר". אלא שסתיו שפיר בלעה את הרוק, ובעיניים דומעות הודיעה שלא תיקח על עצמה את הסיכון שהשמאל יאבד את הניצחון האפשרי ולכן לא תרוץ בבחירות הקרובות, ואילו איתמר בן־גביר ומפלגת עוצמה יהודית עושים שוב ושוב ושוב את אותו הדבר ורצים לעבר הקיר. ארבע פעמים התמודדה המפלגה הזאת לבד, וארבע פעמים כשלה והשליכה לפח עשרות אלפי קולות. אין כמובן שום סיבה או אינדיקציה שמשהו שונה יקרה הפעם, כך שהריצה היא נקמה ותו לא. איני מזלזל ברגשי נקמה, הם טבעיים ומובנים, אבל ממנהיג ציבור יש לצפות שיביט קצת מעל, קצת על הכלל, יודה בכישלון וילך לנוח קדנציה או שתיים בבית.
בקרבה של הציונות הדתית מתרוצצים שני גויים. אחד רוצה להשתלב בחברה הישראלית עד הסוף, להיות בית פוליטי גם לימין ליברלי־חילוני ולהגיע להנהגת המדינה מעמדה לא מגזרית. הגוי האחר רוצה את המגזריות. אוהב את הקהילתיות, את הביחד הסרוג, את הבדיחות הפנימיות, עושה לייק למערכון החדש של אנדרדוס כי הם משלנו. זה היופי בחברה הציונית־דתית, שרובה גם וגם. מצד אחד ראשה בישראליות ומצד שני ידיה עמוק בסיר הצ'ולנט המהביל בקידוש אחרי התפילה בשבת, מנסות לחפש שם חתיכת בשר שאולי נותרה. העניין הוא שכאשר שני הגויים הללו מגיעים לפוליטיקה, ההתנגשות ביניהם גורמת בלגן אחד גדול, שיוצר את הכאוס והגועל שראינו השבוע ברביעי בערב. טוב יעשו בנט ושקד אם אחרי שהאבק ישקע ישבו ביניהם ויחליטו איפה הם נמצאים בעשר השנים הקרובות. הטלטלות האלה בין הרצונות הסותרים גורמות נזק אדיר לתדמית הציונות הדתית, וחייבים למזער אותן עד כמה שאפשר.
ומילה אחרונה לראש הממשלה ואנשיו: ההתערבות שלכם בנעשה בפוליטיקה הציונית־דתית מגושמת, מיותרת וחייבת להיפסק. היא לא מועילה בדבר, רק גורמת נזק.
