יותר מדי חברים מספרים לי בימים האחרונים שאיכשהו, ממש במקרה, לא יזדמן להם להצביע בבחירות הקרובות. הם בדיוק קבעו חופשה בחו"ל, או נסיעת עבודה, ואופס, זה פשוט לא יצא. גם בקרב הנשארים בארץ, שהם כמובן הרוב הגדול, יותר מדי מהרהרים באפשרות לא להטריח את עצמם הפעם אל הקלפי. האמת? לא מפתיע. החוויה של מצביע ימין ממוצע היא של מישהו המטיח את הראש בקיר, ובכל פעם המכה נעשית רק יותר כואבת; תחושה של חוסר טעם בהצבעה שממילא לא תוכל, בשום מצב, להביא לתוצאה המקווה: ממשלת ימין שזוכה לאמון של לפחות 61 חברי כנסת.
יש שני רגשות שמניעים מצביעים רבים לקלפי, ורגש אחד שמרחיק אותם מההצבעה. החרדה והתקווה מניעים להצבעה, הייאוש משאיר מצביעים בבית. בבחירות הקרובות התקווה נמצאת באופן מובהק מאוד במרכז ובשמאל. התחושה היא שכל מערכת בחירות בשנה האחרונה קירבה לשלטון את גוש מרכז־שמאל־ערבים. הגשת כתב האישום נגד נתניהו, שכנראה לא יצליח לשמור על חסינותו אפילו בכנסת הנוכחית, רק מגבירה את ההרגשה שחילופי שלטון הם בגדר האפשר.
בימין, לעומת זאת, כבר אין הרבה תקווה. ניתוח קר של הסיטואציה הפוליטית גורם למצביע הימני הממוצע להבין שנתניהו כנראה לא יוכל להרכיב ממשלת ימין. גם רוטציה כנראה לא תתאפשר בהינתן כתב האישום נגד ראש הממשלה. כל שנותר הוא לקוות אולי לגוש חוסם שימנע הקמת ממשלת שמאל. הבעיה בגוש חוסם כזה היא שהוא גורר את ישראל למערכת בחירות נוספת, וזה משהו שאף אדם סביר אינו מאחל למדינתנו. וכך הלכה התקווה.
אלא שגם תחושת חרדה אין כרגע באוויר. למרות ההבנה שהימין עלול לאבד את השלטון בבחירות הקרובות, אין בקרב המצביעים תחושה של אסון מתקרב. יש לכך כנראה כמה סיבות. הראשונה היא שכבר שכחנו. מאז הפעם הקודמת שבה מפלגת שמאל הייתה בשלטון עברו יותר מעשר שנים. אנחנו פשוט לא זוכרים. נדמה לנו שהמציאות שאנחנו חיים בה היא היחידה האפשרית, ומדחיקים את הזיכרונות של מציאות אחרת – של ההתנתקות, למשל.
הסיבה השנייה היא האשליה שכחול לבן היא בעצם לא מפלגת שמאל. זו אשליה הנסמכת על העובדה שבתוך כחול לבן יש גורמים שהם אכן ימין אידיאולוגי, גם אם ימין "רך" במידת מה. בקונסטלציה אחרת, צבי האוזר ויועז הנדל היו היום ממובילי סיעת הליכוד בכנסת. העובדה שהשניים נקלעו שלא בטובתם לעימות אישי מול נתניהו דחפה אותם לזרועותיו של בני גנץ. לפחות לפי מקורות זרים, הם היו אלו שבלמו ברגע האמת את הקמתה של ממשלה הנסמכת על קולות הרשימה המשותפת.
אם השמאל ינהר לקלפיות והימין ייכנע לייאוש, שום הנדל או האוזר לא יצליחו לחסום את דרכו של אחמד טיבי למשרד הפנים ואת דרכו של ניצן הורוביץ למשרד המשפטים
אבל למרות זאת, המחשבה שכחול לבן כולה היא מפלגת ימין רך היא שגיאה קשה. הדי־אן־איי של כחול לבן הוא של מפלגת מרכז־שמאל. הסכנה שתביא עלייתה לשלטון אינה קטנה מהסכנה שהייתה בקדימה ז"ל, אף שגם בה היו ח"כים ימנים, כמו זאב אלקין.
את הייאוש קשה לדחוק, אבל בהחלט יש סיבה לחרדה. בלי גוש ימני חוסם, תרחישי ההתנתקות השנייה או אוסלו ג' יהפכו לאפשרויות ריאליות. מי שעתיד ארץ ישראל וההתיישבות יקרים לליבו חייב לצאת מהאדישות. אם השמאל ינהר לקלפיות, והימין ייכנע לייאוש, שום הנדל או האוזר לא יצליחו לחסום את דרכו של אחמד טיבי למשרד הפנים ואת דרכו של ניצן הורוביץ למשרד המשפטים.
אשמת הליכוד
ביום רביעי בחצות הסתיימה הגשת הרשימות, ומיד התחיל הקרב האכזר על התודעה. אחד המיתוסים שינסו למכור לנו עד הבחירות אומר שהציונות הדתית אשמה בכך שלא תקום כאן ממשלת ימין בקרוב. זאת עקב הסירוב לקלוט לתוך רשימת ימינה גם את מפלגת עוצמה יהודית.
מי שכבר התחיל במתקפה, ולא חיכה לצורך כך אפילו שעתיים מאז חתימת הסכם ימינה החדש, הוא יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. בפוסט שפרסם בפייסבוק טען נתניהו הבן שהתעקשותו של נפתלי בנט על אי שילובה של מפלגת עוצמה יהודית ברשימה בראשותו היא זו שלא תאפשר לגוש הימין להגיע ל־61 מנדטים.
מול הטענה הזו צריך לנתח ביושר למה באמת הימין לא הצליח להרכיב ממשלה, וככל הנראה לא יצליח בכך גם בפעם השלישית. אזרחי ישראל מעולם לא היו ימניים יותר, אז מדוע קשה לראות כיצד הליכוד מצליח להרכיב ממשלה גם אם תיערכנה עוד שלוש מערכות בחירות רצופות?
טכנית, פיצול מפלגת הבית היהודי והקמת הימין החדש לפני כשנה הן כנראה השגיאות שמנעו הקמת ממשלת ימין בבחירות אפריל 2019. אולם, לו זה היה כל הסיפור, הקמת רשימת ימינה לקראת בחירות ספטמבר הייתה מחזירה את הגלגל אחורה ומביאה את הימין לשלטון. זה לא קרה, וגם לו הייתה מצורפת אז עוצמה יהודית לימינה, וכל 84 אלף מצביעי המפלגה היו מגיעים איתה, זה לא היה קורה. גוש הימין במקרה כזה היה צומח בסך הכול במנדט אחד, מ־55 מנדטים ל־56. זה לא היה משנה את התמונה הגדולה.
לפיכך, נראה שהבעיה עמוקה יותר. למעשה מדובר בשתי בעיות, שהשילוב ביניהן הופך את ההקמה של ממשלת ימין לבלתי אפשרית.
הבעיה הראשונה היא המשבר האישי בין ליברמן לנתניהו. אם המהומה במפלגות הציונות הדתית הייתה נראית כמו מלחמת אגו על רקע יחסים אישיים רעועים, מה שהולך בין ליברמן לנתניהו הוא אישי פי כמה וכמה. השניים, שהיו פעם צמד־חמד פוליטי שגנב סוסים רבים ביחד, הפכו ליריבים אישיים מרים. כל ניסיון להבין את החתול השחור שעבר בין השניים במונחים של פוליטיקה רציונלית נידון לכישלון. מי אשם בסכסוך הזה? קשה לדעת. איש מאיתנו לא היה בחדרים הסגורים שבהם פרץ הסכסוך, אבל אין ספק שבלעדיו כבר הייתה קמה ממשלת ימין מזמן.
הבעיה השנייה היא שינוי האופי העמוק שעבר על הליכוד בעשור האחרון, בהנהגת נתניהו. בסקרים שפורסמו לפני הבחירות המקדימות בליכוד (מי בכלל זוכר שלפני פחות מחודש היו כאן פריימריס לראשות המפלגה?) חזרה פעם אחר פעם אותה תוצאה: ניצחון של סער היה מקטין את הליכוד, אבל מגדיל את גוש הימין. התוצאה הזו נראית קצת משונה, אבל למען האמת היא הגיונית מאוד. בשנים האחרונות לקח ראש הממשלה נתניהו את הליכוד והפך אותו למפלגת ימין מובהק. ניצחון של סער היה מחזיר את המפלגה לאופייה המקורי: מפלגת ימין רך או ימין־מרכז.
עם הפיכתו לימין מובהק גדל הליכוד על חשבון מפלגות המחנה, אבל מנגד הוא איבד מצביעי ימין רך. תחילה הם ברחו למפלגות דוגמת יש עתיד וכולנו, שעוד היו שותפות אפשריות לקואליציית ימין בראשות נתניהו. אבל כשהתהליך החריף והדיכוטומיה העמיקה, הוקמה כחול לבן, והמצביעים "עברו צד" לאגף השמאלי של המפה הפוליטית. במצב הזה, שבו הימין הרך נדחק אל מחוץ לגוש, לעולם לא יהיו לימין 61 מנדטים בלי ליברמן.
המהומה סביב דחיקת בן־גביר מרשימת ימינה מרתקת סוציולוגית, אבל פוליטית היא סערה בכוס תה. את התשובה לשאלת אובדן שלטון הימין צריך לחפש בליכוד, לא בימינה.
