את אירועי השבוע בפוליטיקה הציונית־דתית אפשר לקרוא, כמו הרבה אירועים אחרים, בשתי קריאות: קריאה קצרת טווח, "מחוג הדקות" של השעון ההיסטורי, וקריאה ארוכת טווח, המתייחסת ל"מחוג השעות". לשתיהן מכנה משותף: בכל אחת מהן האירועים הבדידים אינם עומדים לעצמם, אלא מתחברים זה לזה בנקודות היוצרות תהליך, והוא העיקר.
מבחינת מחוג הדקות, הבגידה של הרב רפי פרץ באיתמר בן־גביר היא חלק מרצף אירועים שלם ומביך. פרץ נאלץ לבגוד בבן־גביר כי מלכתחילה ההסכם ביניהם היה פסול ומשפיל. את הבגידה שפרץ לא בגד בערכי הממלכתיות בזמן ההתנתקות הוא בגד בשבועות האחרונים, כדי להציל את מעמד הבכורה שלו במפלגה.
אבל איך הפך בן־גביר מלכתחילה לדמות מחוזרת, אחרי שנים רבות בשולי המחנה? בגלל בנימין נתניהו. הרצון האדיר של נתניהו לא לבזבז שום קול ימני הוא שהביא למסע הלחצים שלא היה כמותו מצד ראש מפלגה אחת כלפי מפלגות אחרות, לשבץ ברשימתן את אנשי עוצמה יהודית. בשום שלב לא העלה נתניהו בדעתו לשלב את בן־גביר ואנשיו בליכוד, אבל זה לא הפריע לו ללחוץ ואפילו לאיים בפיטורי שרים אם אחרים לא יעשו זאת. המביך והמשפיל ביותר הוא שאף אחד, חוץ מנפתלי בנט, וגם זה באיחור גדול, לא אמר לו בפשטות: זה מחוץ לתחום שלך. אם אתה מעוניין בבן־גביר, שבץ אותו במפלגתך.
למה היה חשוב לנתניהו לכלול את בן־גביר? לכאורה, "כדי להציל את שלטון הימין". הציונות הדתית, תמימה כדרכה ולכן נוחה כל כך לתפקיד האידיוט השימושי, אכן בלעה את הפיתיון שהציב לה נתניהו. ולמה בעצם כל כך חשוב להציל את שלטון הימין? שר החינוך נתן לכאורה את התשובה, כשהסביר את בגידתו בבן־גביר ברצון "להציל את מדינת ישראל מממשלת שמאל שתחריב כל סממן של זהות יהודית, ותנהל משא ומתן עם תומכי טרור".
המשפט הזה הוא הוכחה נוספת לנכונות האמרה הישנה על הפטריוטיזם כמפלטו של הנבל. גם פרץ יודע שאין בכך מילה של אמת. הרי החלופה היחידה הקיימת כיום לממשלת ימין היא לא ממשלת שמאל־ערבים, כמו שמפחיד נתניהו, אלא ממשלת אחדות בין כחול לבן והליכוד, בלי נתניהו. ממשלה כזו בוודאי לא תחריב כל סממן של זהות יהודית, ולא תנהל מו"מ עם תומכי טרור יותר משעשה זאת נתניהו עצמו בראש ממשלת ימין. נכון, עם זאת, שממשלת אחדות תאפשר את העמדתו לדין של נתניהו.
אמור מעתה: הפארסה של השנה האחרונה לא נועדה להציל את שלטון הימין, אלא להציל את שלטון נתניהו. צריך לקוות שאחרי הביזיון הנורא של השבוע, גם אנשי הציונות הדתית יבינו את זה.
אבל, כאמור, קיים גם מחוג השעות. ובמחוג הזה, השבוע סימן כנראה את סוף דרכה המגזרית של הציונות הדתית בפוליטיקה. גם זה חלק מתהליך ארוך טווח: ברגע שהציונות הדתית הציבה לעצמה את יעד ההשתלבות בחברה הישראלית, אי אפשר היה להניח שהתהליך הזה יתקיים בכל התחומים אבל יפסח על המערכת הפוליטית. בפרט כשהיעד לא היה עצם ההשתלבות, אלא השתלבות בהנהגה, ואת ההנהגה אי אפשר להשיג מתוך מפלגה מגזרית.
יתר על כן: ברגע שהיעד הציבורי המרכזי – ולא רק מבחינה פוליטית – הוא ארץ ישראל ותפיסת העולם הימנית, הזהות המגזרית קורסת אף מעבר לפן הפוליטי. כי להיות איש ימין אפשר גם כחילוני, ובמפלגה חילונית.
הצד החרד"לי של הציונות הדתית הבין זאת מזמן, והוא הולך ומניף בשנים האחרונות את הדגל הדתי לא פחות מאת הדגל הימני, כפי שהוכיחה מפלגת נעם. ייתכן שהנפת הדגל הזה תוכל לחזק במשהו את הזהות המגזרית פנימה. אבל מי שרוצה לחשוב במונחים כלל־לאומיים בלי לאבד את זהותו הייחודית חייב להניף דגל נגדי: דגל "דרכיה דרכי נעם". תפיסה יהודית שרואה לנגד עיניה לא את חיזוק המגזר, אלא את חיזוק הזהות היהודית כולה, במבט שמתבונן על המקום שבו נמצאת בפועל המציאות הגלובלית, המציאות הכלל־יהודית, והמציאות הישראלית – ובכלל זה ערכים הומניסטיים וליברליים ראויים שבני הציונות הדתית רוצים לאמץ, גם אם הונפו מלכתחילה בידי חילונים. בדיוק כמו הציונות עצמה.
