מנהיג אופוזיציה ירדני גולה התקשר אליי השבוע וסיפר שקרא בעיתונות הערבית ציטוטים ממאמרי "תנו להם לבחור", שפורסם כאן לפני שבועיים. "אין לי ספק שגם המלך עבדאללה קרא את המאמר שלך, ולא שמח", הוא אמר. מובן שלא האמנתי למילה, אז הוא שלח לי קישורים לאתרים בערבית. תרגום בסיוע גוגל אימת את טענתו. הלך הטיול לירדן.
הכול התחיל כשטענתי שיש לאפשר לערבים תושבי ירושלים שאינם אזרחי ישראל להצביע בבחירות לרשות הפלסטינית. הסברתי שכך אני מציעה לעשות גם בהמשך, לאחר שהמלך עבדאללה הירדני ייפול ויפסיק לשלוט על מדינתו שבה רוב של 80 אחוזי פלסטינים: הרי אז תיכון מדינה פלסטינית בירדן, והפלסטינים ביו"ש יוכלו להצביע לפרלמנט שם. לאחר סיפוח יו"ש יוכלו הפלסטינים לבחור: מי שיבחר בשלום יוזמן להישאר תחת גפנו, ולקבל זכויות תושב כמו ערביי ירושלים, ומי שלא – יגורש. כך לא יאוים הרוב הישראלי בארץ.
בתגובה סילף רוגל אלפר, כתב הארץ, את מאמרי (ומאמרו המסלף תורגם לערבית), וקבע שהימין הישראלי והאיראנים חולקים אינטרס משותף: הפלת עבדאללה. ייתכן. ייתכן גם שרוחאני ואני חולקים אהבה משותפת לקרם ברולה ולשמלות שחורות. זה לא הופך אותנו לשותפים בדבר. יתרה מזו, וכאן הסילוף הגדול, הזינוק הלוגי שאין בו לוגיקה: לימין הישראלי אין כוונה להפיל את המלך עבדאללה כדי לספח את יו"ש. הוא לא צריך לעשות את זה. המלך עושה עבודה נהדרת בעצמו.
ראשית, ראו היכן המלך עומד. ירדן מתוארת בעיני התקשורת בישראל כממלכה יציבה במקרה הטוב, בלי בעיות מרעישות. במקרה הרע היא מתוארת כממלכה עם כמה בעיות כלכליות. המציאות אינה יכולה להיות רחוקה יותר מהתיאור הזה. בחינה מהירה של הרשתות החברתיות בירדן מראה על אוכלוסייה זועמת. במדינה שבה מי שמבקר את המלך יכול למצוא עצמו בכלא, יש שם הרבה אנשים אמיצים. מדוע הם מסתכנים כל כך? התשובה פשוטה: המלך לא השאיר להם מה להפסיד.
המחאה לא עוצרת ברשת: מפגינים יוצאים לרחובות על בסיס קבוע, בצפון, במזרח וכמובן מול הארמון בעמאן. מאות ירדנים מובטלים מוחים שם מדי שבוע על המצב הכלכלי. יום אחד כנראה יסתערו עליו. לא, מר אלפר, זה לא איום. זאת תחזית מושכלת.
המחאות גוררות מעצרים נרחבים, מימין ומשמאל. כל זה קורה בזמן שהמלך נוסע בעולם בצי חמשת מטוסיו הפרטיים, בעוד העם שלו רעב. נשמע כמו כרוניקה של מוות ידוע מראש.
דוח של ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון, מספר על הכוחות המובילים את המחאה נגד המלך, ובהם בכירי ממשל לשעבר, קצינים בדימוס וגם שבטים גדולים שהיו בסיס התמיכה המסורתי של המשטר. למשל, שבט בני חסן, מהשבטים הגדולים שבירדן, המאשים את משפחתו של המלך ומקורביו בשחיתות, קורא להדחתו ולשינוי שיטת המשטר.
אני כמעט בטוחה שהימין בישראל אינו מעודד את הביקורת הזאת, ושהמלך יצר אותה במו ידיו. כשייפול אני מקווה שיעלה מנהיג פלסטיני במקומו, כי הפלסטינים הם הרוב בירדן. פשוט. האם מועד נפילתו של עבדאללה הוא שיקול, כשמדובר בסיפוח יו"ש? מובן שלא. את יו"ש היה צריך לספח אתמול. לפני 50 שנה. כי יהודה ושומרון הם שלנו, כי זאת ארץ האבות, כי הותקפנו וניצחנו וכבשנו, כי אין לנו קיום ביטחוני אחרת, כי בלתי אפשרי להמשיך לחיות כך, כי כל התשובות נכונות. בלי קשר לאם ולאיזה פרלמנט יצביעו הפלסטינים המתגוררים כאן.
כשהצעתי שהפלסטינים ביו"ש יצביעו ביום מן הימים לפרלמנט הירדני־פלסטיני, כשיקום, לא היה זה תנאי אלא מחשבה הומניטרית, שלפיה אדם זקוק לייצוג, לאפשרות לשלוט בגורלו ובחייו, ולבחור כיצד הוא חי במדינה שלו או לצידה. בכל מקרה, מובן שלא תהיה להם זכות בחירה לכנסת.
לאחר שהופרכו שתי הטענות של מר אלפר, הראשונה הטוענת שלימין הישראלי ולשלטון האייתוללות יש אינטרס משותף והשנייה הטוענת שאין לימין אג'נדה בלא הפלת עבדאללה, אני רוצה להודות למר אלפר על התפוצה הרחבה שנתן למאמרי, ולצטט אותו מצטט אותי: "לפי אלדד, לאחר ש'נספח את יו"ש… לפלסטינים ניתן לבחור: מי שרוצה להישאר בשקט, להיות נחמד ולזנוח את שאיפותיו הלאומיות – מוזמן… מי שבוחר לעסוק בטרור וחולם על פלסטין השלמה… יגורש הוא ומשפחתו'. כלומר, טרנספר. טיהור אתני". המילים "טרנספר" או "טיהור אתני" אינן מופיעות במאמר שלי, כמובן. אלו מילותיו של אלפר, ואולי חלומו הכמוס.
